השנה התחילה בהתרגשות גדולה של שנינו, אמא ובן. הילד הנבון שלי רק חיכה לצעוד בשער בית הספר, גאה בחולצה עם הסמל, שמח לפגוש כמה חברים מהגן וילדים חדשים. הימים הראשונים היו ימים ללא בכי, פרידות קלות בשער, משחקים בהפסקה עם החברים, גרירה של התיק החדש שהיה עוד קל מספרים ומחברות, וציפייה ליום המחרת.
הטורים הקודמים של נועה:
תזכורת לסרטן: בטן מלאה צלקות - שלעולם לא יהיה בה ילד
"למה אין לי אבא?": השאלות שכל אמא יחידנית מכירה מקרוב
"הווירוס הראשון שלי כאמא מאמצת
לאמא יחידנית קשה להגיד "לא" לגבר שרוצה קשר
ידעתי שתכף תגיע ההבנה ואיתה - הפחדים והחששות. הוא ואני עברנו את התקופות האלה כשעבר מגן פרטי לגן עירייה, מגן טרום חובה לגן חובה, צוות חינוכי חדש, לפעמים ילדים חדשים. ילדי שלי, שמעולם לא בוכה למרות שמעברים קשים לו, מחכה ליד מושטת של גננת או סייעת כדי שיידע שהוא נראה.
עברנו את הגן והגענו לבית הספר. ולאחר שבוע בערך הוא הבין. וכשהבין - הלך לאיבוד. בראשו. את הדרך לכיתה הוא ידע ואיפה השירותים והיכן נמצאת רחבת המשחקים, אבל בית הספר דמה בעיניו למבנה ענק רב רגליים, רב מורים ומורות, אינסוף ילדים גדולים וקטנים. ומעבר לעברית וחשבון יש מורשת ומדעים ושיעורי העשרה, והוא צריך להיות כוכב השבוע כשאין לו מושג איך יעבור את השבוע. ועוד לא דיברנו על שיעורי בית, יום הורים, תעודה והילקוט שנהיה כבד מדי לסחיבה על הכתפיים הקטנות.
שמישהו יעצור את הגלגל הענק
הילד שלי - החייכן, החברותי, שהחיים הם הבמה שלו - הסתובב חסר אונים, רצה להיות שם ורצה לברוח. בעודי מגיעה לבית הספר פעמים רבות כדי להרגיע אותו, רציתי לקחת אותו משם להחזיר אותו לגן, לחזור אחורה. אולי לגן הפרטי, שם היה מוקף סייעות רבות וגננת אהובה שכרכרו אחריו. ובינתיים הוא שם ואני שם וכאן, מנסה להחזיק אותנו על הכתפיים שלי ויודעת שמשהו צריך לקרות, אחרת שנינו נקרוס.
יד מושטת חמה הוגשה לו, המחנכת המופלאה שלו שתפסה אותו בעודו שוקע למצולות הים וידה השנייה אחזה בי, מבטיחה שאני לא לבד. היו ימים שהיא הצליחה למשות אותו והיו ימים שזה לא הספיק ופחדתי שהילד שלי יטבע. שנינו נכנסו לסחרור אינסופי וכל מה שרציתי זה לצעוק שיעצרו את הגלגל הענק שלא הפסיק להסתחרר. בינתיים, צוות בית הספר ומנהלי הצהרון המופלא שבו הילד שלי נמצא, בנו כל יום מחדש את עמוד השדרה שלו, כמו לגו שהתפרק. צריך סבלנות ואורך רוח, אבל העמוד נבנה והוא נשאר יציב ולאט לאט הוא החל להרים את ראשו, להתבונן בעיניה של רבת הרגליים, ממצמץ אבל לא עוצם עיניים.
והיו ימים שהגלגל נעצר. בדיוק כשהיינו תקועים בין הלמעלה ללמטה, לא ישרים ולא הפוכים. אני בודקת דופק, רואה שאנחנו תקועים ולא מצליחים להגיע לקרקע. ידה של המחנכת נשלחה שוב, מבטיחה שאנחנו זזים ויש חגורת בטיחות.
צריך להתאים את הילד למשבצות
בחורף יצאה השמש אצל הילד שלי והוא החל מחייך, מתחיל ללכת מחדש, הלב שלו שנסגר מרוב פחדים נפתח ומשם יצאו קסמיו המוכרים. הוא הסתובב עם שרביט מדומיין ואיתו הושיט יד לילדים אחרים, קטנים כגדולים, נרגש מכל חשש שלהם, עוזר לי בשיעורי הבית שלו בחשבון, מסביר לי את שניסו להסביר מיטב המורים הפרטיים שהיו לי ונאנח כמוהם כשאני לא מבינה.
בטקס חג השבועות בבית הספר ידעתי שהצלחנו. הוא רקד ושר, מכונס כולו במילים, בתנועות, שורה ראשונה. בעודי מנסה לצלם, לצפות בו ולא לדרוך על הורים אחרים, רציתי לצעוק לו שאני גאה בו. לא איכפת לי מהציונים, ולא שהוא צריך להשלים מטלה כזו או אחרת, לא חושבת על שנה הבאה (ולמען האמת גם לא על יום המחר), שמחה ברגע הזה. רגע הניצחון שלו. העולם במה לרגליו.
רגע לפני שהוא יוצא לחופש ואני הולכת להשתגע אני חושבת על הדרך שעברנו ועוד נעבור במערכת החינוך, יודעת שהוא שצריך להתאים למשבצות, ריבועים, עמודות וזוויות. הילד שלי, שמבריק בחשבון, אוהב את העיגול ולפעמים את המשולש, ויש ילדים וילדות שמפחדים ממשוואה שהם הנעלם. הם רוצים לצייר או לשחק כדורגל, ואולי הם לא רוצים עדיין. הם יודעים שיש סדר וארגון ומנסים למצוא את הסדר שלהם בתוך הארגון.
כל ילד וילדה צריכים שיראו אותם, זה מגיע להם. מספיק אדם אחד שמאמין בהם, שיגיד להם שהשמש יכולה לזרוח גם בחורף, שגם אם הגלגל לא מסתובב היום, הוא ינוע מחר, ובעזרת כמה ידיים טובות אפשר להפעיל לונה פארק גדול, גם כשהחשמל נכבה לפעמים.
