ביציאה מהקרנת הבכורה של הסדרה הדוקומנטרית "סיפורי בדים" לפני כשלושה חודשים, פנה איש יחסי הציבור רני רהב למעצב בגדי הגברים הצעיר הד מיינר, אחד מגיבורי הסדרה, וזרק לו כבדרך אגב: "מאוד אהבתי איך ששיחקת". מיינר, שלא הבין את ההערה, ענה ליחצן של המדינה שהוא לא שיחק, אלא היה הוא עצמו. "זאת בדיוק הבעיה", אמר רהב, ספק בצחוק, ספק בציניות. מיינר מביא את הסיפור הזה כשהוא נשאל על הפער בין הדימוי שלו בסדרה, של מעצב מרחף וחסר אונים אל מול המציאות העסקית, לבין העובדות בפועל, כשתוך חמש עונות בלבד הצליח להתברג אל לוח הפרזנטציות הרשמי של שבוע האופנה לגברים בפריז, שנערך בינואר השנה.
"אני עומד במאה אחוז מאחורי הדמות שלי בסדרה", הוא מספר השבוע בסטודיו המואר שלו, השוכן בבניין מגורים מפויח בדרום תל אביב. "אני אדם עם כוח סבל מאוד גדול, ויכול להיות במצבים רדיקליים נפשית. הייתי שם בתקופה הכי קשה שלי, עם לילות ארוכים בלי שינה. לא 'שיחקתי' בסיפורי בדים, לא בניתי אימג' שהוא לא אני. אנשים אמרו לי שנראיתי שברירי, שעוררתי בהם אמפתיה, אבל בסופו של יום אני אדם עם שתי רגליים על הקרקע. אני עובד קשה ונמצא כל הזמן בתוך הדבר, ומדי פעם אני מרשה לעצמי להיעלם למקום הרגשי והיצירתי".
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- לתצוגות אופנה דרושים: אנשים מוזרים במיוחד
- מארונה של נסיכה: הבגדים של דיאנה, התערוכה
- הון-שלטון-סגנון: מה תלבש מאיה ורטהיימר לחתונתה?
בעקבות ההכרה שקיבל מיינר, 31, בחודש שעבר מהפדרציה לאופנה בפריז (כבוד לו זכו עד כה רק ישראלים בודדים, כמו אלון ליבנה בעונה שעברה וגליה להב שהוזמנה להציג בשבוע אופנת ההוט קוטור האחרון), השיחה איתו נעה על הציר פריז-תל אביב, בין בירת האופנה המובילה בעולם לבין העיר בה הוא יוצר וחי עם אשתו, הזמרת ריף כהן, 32, ושני בניהם הקטנים, איזי ופסח, שנולדו בהפרש של שנה ויום.
מאז הוציא את הייצור לטורקיה לפני כשנה, נותר בתל אביב רק הבסיס של פיתוח ועיצוב הקולקציה. "יהיה לי קשה מאוד לעזוב את ישראל, למרות שיכול להיות שהבשיל הזמן", הוא מהרהר בקול. "נבנתה לי שם מערכת יחסים עם מגזינים וקניינים, ויש תקשורת בעולם שמתעניינת בעבודה שלי, אבל קשה לי לעזוב כאן, ואני גם לא ממש רוצה. אין בפריז את האנרגיה שיש בתל אביב. מצד שני, אי אפשר לבסס מותג אופנה רק על הקהל המקומי".
"לא הייתי בקטע של אופנה, אבל אהבתי להתלבש. נראיתי אחרת בנוף, בטח של הצפון. היו צועקים לי פריק - אבל לא הייתי פריק בסגנון אביב גפן בכנרת, פשוט נראיתי שונה, והיו רצים אחריי עם מקלות. וצריך ללמוד לשרוד ככה"
מהצד נראה שבפריז הולך לך יותר בקלות מכאן.
"יש קשיים בכל מקום, גם לאנשים שמייצרים באירופה, ומעולם לא חשבתי שלא יהיו. אתה יודע איזו בירוקרטיה יש בפריז? אבל זה אחרת, כי שם יש מערך מאורגן, והפדרציה, כמובן, רוצה שתפתח חברה בצרפת, כי ככה הם שומרים את פריז כעיר אופנה חיה".
כשמיינר מדבר על מערכת תמיכה במעצבים מעבר לים בהשוואה ליחס לו זוכים מעצבים צעירים בישראל, ועל מלחמת ההישרדות בענף המקומי, ניתן כמעט לראות את העשן שיוצא לו מהאוזניים. הוא נראה כמי שמנסה לשמור על קור רוח, אבל בוער מבפנים על העוול שנעשה למעצבים ישראלים בחסות הגופים המוסדיים והמסחריים, ועל היעדר קרקע לסיוע או לקידומם מעבר לים.
מיינר היה אחד משמונה מעצבים שקיבלו בשנה שעברה תמיכה בסך 150 אלף שקל ממפעל הפיס. בשלב מתקדם של התחרות החליטו במפעל הפיס לחבור לשבוע האופנה גינדי, ולהציג בו את הקולקציות שיצרו המעצבים הצעירים בפרויקט. באחת הסצנות בפרק הסיום של הסדרה (ראו וידאו בראש הכתבה), רואים את מיינר נאבק עם המפיקה דניאלה בסל על העלאת דוגמן נוסף לקראת תום התצוגה, סיטואציה שמגיעה לכדי דחיפה פיזית של מיינר, במה שנראה כנקודת רתיחה של תקופת לחץ ממושכת. עכשיו הוא שוקל להירשם לשתי תחרויות אופנה בינלאומיות, שמציעות פרסים בסך 300 אלף יורו למקום הראשון: LVMH ו-Andam.
"אף אירוע נוצץ בשבוע האופנה של תל אביב לא יעזור למעצב צעיר", הוא אומר למעלה משנה אחרי האירוע ההוא. "בוא נשים את הדברים על השולחן, מעצב צעיר לא צריך תצוגת אופנה, הוא צריך שתביא מישהו שיקנה את הבגדים שלו. כל דבר אחר לא יעזור למעצבים צעירים. אבל אף אחד בתכלס לא רוצה לעזור למעצבים צעירים, כי זאת עבודה קשה וצריך להשקיע בה כסף. פריז, לעומת זאת, ספוגה בזה, כשמאות קניינים נמצאים בעיר בשבוע האופנה, ואתה רק צריך לדאוג להביא אותם לתצוגה שלך".
לא נפגשת עם קניינים שהגיעו לשבוע האופנה של גינדי?
"נפגשתי עם מנהלי היריד Pitti Uomo, שרצו להרים משהו בקונטקסט של מעצבים ישראלים שלא רציתי לקחת בו חלק, אבל לא הפגישו אותי עם קניינים. גם על החנות למעצבים צעירים בקניון שלהם טרם נעשתה אליי פנייה, ואני בספק אם זה יקרה. כולם מדברים על הקניינים שהיו מגיעים לכאן בשנות ה-70 וה-80, אבל עכשיו הם לא באים. מעצב צעיר זקוק לאנשים שיאמינו בו ויקנו את הבגדים. לא משנה באיזו דרך. מה זה יעזור שתביאו את אלבר אלבז? זו ראייה כל כך פרובינציאלית. יש כאן מעצבים עם משפחות ששמו את החיים שלהם עם הקולקציה שהם מציגים, ובסדרה רואים שמתווכחים מי תשב בשורה הראשונה. האם זה מה שיעזור לתעשייה?"
"150 אלף השקלים שקיבלתי ממפעל הפיס עזרו לי, כמובן. לדעתי, צריך לבחור 3-5 מעצבים כל שנה, ולתת להם תמיכה קונקרטית לתקופה קצת יותר ארוכה, ולהשביח אותם בעזרת אנשי תעשייה מחו"ל. יש אנשים שהם מומחים במה שהם עושים: מנהלי מותגים, עורכי אופנה, קניינים. לצערי, אין אנשים בארץ שיכולים לעשות את זה"
מה לדעתך כן יעזור למעצבים צעירים בישראל?
"150 אלף השקלים שקיבלתי ממפעל הפיס עזרו לי, כמובן. לדעתי, צריך לבחור 3-5 מעצבים כל שנה, ולתת להם תמיכה קונקרטית לתקופה קצת יותר ארוכה, ולהשביח אותם בעזרת אנשי תעשייה מחו"ל. יש אנשים שהם מומחים במה שהם עושים: מנהלי מותגים, עורכי אופנה, קניינים. לצערי, אין אנשים בארץ שיכולים לעשות את זה. אני מבטיח לך שבסוף התהליך יראו פירות. לא צריך להפוך אנשים לכוכבים, אלא לעזור להם. מעצבים רוצים דבר אחד: ל-מ-כ-ו-ר. כל דבר אחר לא רלוונטי".
"אנחנו כבר לא בדת, ירדנו מזה"
לראיון מופיע מיינר באאוטפיט שהפך למזוהה איתו כבר מתקופת לימודיו בבצלאל: חולצה לבנה מכותנה ומכנסיים שחורים בגזרה רחבה, בהם הוא נראה כמו תלמיד ישיבה אלטרנטיבי. במהלך צילומי הסדרה היה מיינר בתהליך של התחזקות יחד עם אשתו, ואף חבש כיסוי ראש שנראה כמו כיפה שחורה גדולה. "אנחנו כבר לא שם, ירדנו מזה", הוא מחייך. "הגעתי לזה טאבולה ראסה והייתי במוטיבציה חזקה, אבל עם הזמן זה התנדף. היום אנחנו כבר לא שומרים שבת, וקצת חסר לי שהפסקתי ללמוד יהדות. יש ארון ספרים יהודיים בהיקף היסטרי, שאנחנו לא יודעים עליו כלום. כחילונים, אנחנו תופסים את זה כמשהו שלא קשור אלינו, וזה ממש חבל".
את השילוב בין אורתודוכסיות לאופנה, בין חילוניות לרוחניות, אפשר לזהות בקלות גם בעיצוביו. מתחילת דרכו הוא מערבב בין השראות צבאיות, חסידיות, מקומיות - בין אם זה בחולצה שנראית כמו טלית קטנה מהקולקציה הראשונה, מעילי בומבר צבאיים שהוא ממשיך לעצב עד היום, או מעילי צמר שנוצרו בהשראת תצלומי חסידים אירופאים. בקולקציה החדשה שהציג בפריז יצר יחד עם מפעל אפודים בתל אביב מעין אפוד חצאית לגברים, ששולבה עם סריג וינטג' רדי-מייד התפור לחולצה לבנה ארוכה.
היסודות לשפה העיצובית של מיינר נטועים בביוגרפיה שלו. הוא נולד וגדל כילד ניאו-היפי במצפה עמוקה בגליל, ובגיל ההתבגרות היה חוסך את הכסף מעבודתו בצימרים ולוקח את האוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב, שם היה רוכש בגדים בחנויות היפ הופ וממשיך לחנויות וינטג' ברחוב קינג ג'ורג'. "לא הייתי בקטע של אופנה, אבל אהבתי להתלבש. נראיתי אחרת בנוף, בטח של הצפון. היו צועקים לי פריק - אבל לא הייתי פריק בסגנון אביב גפן בכנרת, פשוט נראיתי שונה, והיו רצים אחריי עם מקלות", הוא עוצר ומחייך. "וצריך ללמוד לשרוד ככה".
במקביל, התחיל להתעניין בעיצוב והגיע יחד עם אמו אל ורדה הופמן, אשתו של הסופר יואל הופמן, המתגוררת בצפת, שלימדה אותו לעבוד בעור ולתפור בגדים. הוא דילג על שירות צבאי, ובגיל 22 נחת במחלקה לאופנה בבצלאל.
אני לא האבא האידיאלי
מיינר סומן כהבטחה כבר בתום לימודיו בשנת 2012, בזכות פרויקט הגמר "ספרא וסייפא", ששילב בהרמוניה בין פריטים מעולמות סותרים. הוא המשיך ללימודי תואר שני במכון הצרפתי לאופנה IFM בפריז, אך לאחר שלושה חודשים בלבד שב לישראל. מאז עשה החלטה מרכזית: לעבוד מכאן לשוק הבינלאומי. עיצוביו מככבים בהפקות אופנה במגזינים חשובים כמו Fantastic Man, Self Service, Crush ו-N33, ומשווקים ב-40 בוטיקים ביפן, אירופה וארצות הברית, והוא מחזיק שואו רום ומשרד יחסי ציבור בפריז. בישראל, לעומת זאת, הוא כמעט ולא מוכר את בגדיו, למעט באירועי מכירה ייעודים שהוא עורך מדי חצי שנה, אליהם מגיעים לקוחות ממעגלי האמנות, התקשורת והאקדמיה, לצד צעירים בני 17-20 שגילו אותו ("חבר'ה מחיפה שמתלבשים מדהים", הוא אומר).
"הייתי רוצה מאוד למכור בחנויות בישראל, אבל בוטיקים לא מגיעים לקנות, ואני לא עובד בקונסיגנציה (שיטת התשלום הנהוגה בישראל, לפיה המעצב מתוגמל על עיצוביו רק לאחר שנמכרו בבוטיק)", הוא מבהיר את דרכו, ואת דרכם של מעצבים נוספים בדור הצעיר שעובדים עם חו"ל, ביניהם אלירן נרגסי ומוסלין ברדרס. "אין סיבה שבוטיקים בארץ לא יעבדו כמו בוטיקים בחו"ל, שרוכשים את הבגדים של המעצבים הצעירים".
השנה, כאמור, הפך מיינר לאב לשני בנים, שנולדו בהפרש של שנה ויום. "האבהות מדהימה", הוא אומר בעיניים נוצצות. "הילדים הם הדבר היחיד שמנתק אותי ממה שאני עושה. רוב היום אני בתוך העשייה, אבל יש לי איתם שעות קבועות: משש עד עשר בבוקר. אני כמעט לא ישן בלילות, ונעדר הרבה כי אני נוסע למתפרות בטורקיה, אבל אני משתדל. אני לא חושב שאני האבא האידיאלי, אבל יש לי קשר חזק עם הילדים. יש בזה אור מאוד יפה ותחושה של אחריות. זה נותן משמעות למה שאתה עושה. זאת פעם ראשונה שהרגשתי שעשיתי משהו בלי לעשות. זה חלק מיצירה גדולה, משהו שמלווה אותך וגדל איתך. אבל עכשיו נעשה הפסקה".
______________________________________________________
ומי המעצבים שהכוכבות הכי אוהבות ללבוש על השטיח האדום?
