אדריכלות ועיצוב
מומלץ לצפות מכורסת אימס
אילו Powers Of Ten של צ'רלס וריי אימס היה נעשה היום, הוא כנראה היה יוצא בפורמט GIF או עולה כ-Story באינסטגרם. בני הזוג, שהקדימו את זמנם באדריכלות ובעיצוב, פרצו דרך גם בתחום הווידאו עם הסרט הקצר והנפלא שביימו לפני כ-40 שנה.
בפריים הראשון רואים שמיכת פיקניק זוגית. אט אט הפריים מתרחק ממנה - כל פריים לאורך הסרט גדל ברוחבו בכפולה של 10: מטר, 10 מטר, 100 מטר, קילומטר וכן הלאה, עד שהוא מתרחב לנפח הגלקסיה. האמירה המדויקת בכל קנה מידה, תרתי משמע, שובה את הצופה אל עולמם הפנימי של בני הזוג ואל צורת המבט שלהם על האדם.
ב-2011 יצא הסרט "אימס: הארכיטקט והציירת", בבימוי ג'ייסון כהן וביל ג'רזי, שניסה לשפוך אור על סוד ההצלחה הבלתי מעורערת של הזוג.
ציון באתר IMDB: 8.1 (גבוה בנקודה מהסרט שנעשה עליהם)
- לצפייה בסרט
קאן ועכשיו
הרגע שבו נתנאל קאן, בנו הלא חוקי של האדריכל לואי קאן, מלטף בערגה את חזית הבטון החשוף במכון סאלק בקליפורניה, יגרום להרבה צופים להתחבא מתחת לשמיכה ולא לרצות לצאת ממנה. ולא בגלל הקור.
"הארכיטקט שלי" (My Architect) מציע רגע מביך במיוחד בתולדות הקולנוע התיעודי: נתנאל (שגם ביים את הסרט, שיצא ב-2003) משווה את הטקסטורה הגסה של הבטון לפניו של אביו המנוח, ואז מביט אל האופק שמשתקף לאורך חריץ המים שחוצה את הבינוי.
אבל, מלבד צילומי האדריכלות הנפלאים מדובר בסרט מעניין ומורכב, בעיקר ברגעים שבהם מתפוגגת הילת ההערצה לאבא. זה קורה כאשר הבן חושף את חרפתו של אביו – שלוש משפחות מקבילות היו לו בעת ובעונה אחת – עד למותו בחוסר כל, כאשר אלמוני מוצא את גופתו של האדריכל הדגול, מוטלת בתא שירותי הרכבת בניו יורק.
ציון באתר IMDB: 7.4
- לצפייה בסרט
בנו של הכוכבן
גם תומס קולהאס, בנו של האדריכל ההולנדי רם קולהאס, מבין את הפוטנציאל הטמון במותג שנקרא אביו, ומבקש לרכב על גל ההצלחה שלו כדי למנף לעצמו קריירה קולנועית. תומס הצעיר (35) אינו משקיע בודד בסרט REM, שעדיין נמצא בעבודה, ושהתקציב שלו מגויס בשיטת "מימון המונים", ורם קולהאס אינו סובל מחשיפת-חסר: בפחות מעשור וחצי יצאו כמעט 10 סרטים שבהם השתתף, כיכב, ביים וכתב האדריכל הכוכבני.
אחד מהם מפרק את הנרטיב הקבוע של הקולנוע, ומאפשר לצופה לבחור את "מסלול" הצפייה בסרט. זהו "Lagos wide and close" (בבימוי Bregtje van der Haak, 2004), שהצופה יכול לצפות בו מהמיקרו למאקרו (בדומה לספר "S,M,L,XL" שמאגד את מאות הפרויקטים של משרדו של קולהאס OMA), והצופה גם ירכיב לבחירתו את פס הקול שנשמע ברקע (עמדתו על עירוניות על רקע עיר-הענק הניגרית, או את רחשי העיר).
ציון באתר IMDB: 7.5
ומי ינקה?
השאלה הזו, שחוזרת על עצמה בטוקבקים בכל כתבת-בית שמתפרסמת ב-Xnet, מוצאת תשובה בסרסט הזה. יום בחייה של עוזרת בית, שמתקשה להתמודד עם ניקיון החללים, החומרים והפרטים הבלתי שגרתיי בווילה מוקפדת. זה קורה במוקומנטרי המשעשע "מכונת המגורים" (Bordeaux House, 2008), שצולם בווילה שאותה תכנן המשרד של קולהאס.
- טריילרים בלבד, לצערנו: הראשון והשני
נימאייר שלא הכרתם
סיור מודרך בנבכי עבודתו של אוסקר נימאייר, מגדולי האדריכלים של המאה ה-20 ואחד המשפיעים שבהם. המאה ה-20, שגם זכתה לאהדה ואף זיכתה אותו בפרס פריצק לאורך הדרך. הסרט הוא משב רוח מרענן בכך שהוא אינו מביט מערבה כדי לקבל השראה, אלא המערב מביט אליו בהערכה.
כשהגיע לגיל המופלג 99, יצא הסרט "אוסקר נימאייר: החיים הם משב רוח" (Oscar Niemeyer: life is a Breath of Air, 2006 בבימוי פביאנו מציאל) וסיכם את פועלו. האדריכל זכה לעוד שש שנות חיים נוספות עד שהלך לעולמו.
ציון באתר IMDB: 7.7
מוזיקה
הצעת הגשה: מערכת קולנוע ביתית וציפרלקס
מי שמתייסר כשהוא נשאר בבית בזמן מחלה, עשוי להרגיש כיצד המרחק בין שפיות לשיגעון מתכווץ בכל שעה שעוברת. בכך עוסק הסרט "אודות קאנטו" (Over Canto, הולנד 2011, בבימוי ראמון חילינג). התעלות רוחנית בלתי מוסברת, הפרעות נפשיות קשות, פחד ממוות וגם התאבדויות – אלה חלק מההשפעות הרגשיות שהיצירה של המלחין ההולנדי סימאון טן הולט עוררה במאזינים ברחבי העולם.
הסרט אוסף עדויות והסברים פסיכו-מוזיקליים ליצירה "קאנטו אוסטינטו", שהולחנה ב-1979 לארבעה פסנתרים, ושינתה ברגע (בעצם, בכמעט ארבע שעות) את חייהם של מאזיניה.
נסו בעצמכם: הנה היצירה
ציון באתר IMDB: 7.2
פוסט-עובדות זה כאן
אחרי כמה ימים בבידוד חולני, נוטים לשכוח את החיים בחוץ. המציאות מיטשטשת והבדיה מתגנבת אל התודעה, עד שקשה להבחין באמת. בכך עוסק הסרט התיעודי הלא-אמין בעליל "מחפשים את שוגרמן" Searching for Sugerman), 2012, בבימוי מאליק בנג'לול).
היעלמותו הבלתי מוסברת של המוזיקאי סיקסטו רודריגז מוציאה שני מעריצים דרום-אפריקאים לאיתורו, כשהם מבקשים לגלות מה עלה בגורלו של כוכב הרוק משנות ה-70. הסרט מאיר את הקושי הכרוך בחיפושו של אדם – מסר מפוקפק בעידן שבו כולם מתועדים, חשופים ונעקבים - אבל החור בעלילה לא פגם בערכו כיצירה תיעודית, כך חשבו השופטים שזיכו אותו בפרס האוסקר לסרט התיעודי המצטיין ב-2012. הוא גם זכה בפרס השופטים וחביב הקהל לסרט תיעודי בפסטיבל סאנדנס.
ציון באתר IMDB: 8.2
צילום
מאומנת
ויויאן מאייר התפרנסה במשך כארבעה עשורים כאומנת, ובדיעבד התברר שהייתה גם צלמת מופלאה ואמנית גדולה. כשנתיים לפני מותה, ב-2007, נחשפו יותר מ-100 אלף נגטיבים שהיא השאירה אחריה. ב-2013 יצאו במקביל שני סרטים, המתעדים את הרגע שבו נחשפו ופותחו צילומיה של האומנת האמנית, שלא זכתה להוקרה בחייה. אחד מהם הוא הסרט הרגיש Finding Vivian Maier של הבימאית ג'יל ניקולס; השני הוא (Vivian Maier: Who Took Nanny's Pictures.
ציון באתר IMDB:7.7
כולן התלבשו בשבילו
גם בחורף המקפיא של בירות האופנה - ניו יורק, פריז ומילאנו - אפשר למצוא את הקורבנות שינעלו סנדלים עם עקב סטילטו, שמלה קצרצרה ומשקפי שמש גדולים כאילו היו במרקש. במשך עשרות שנים, הן עשו את זה בגלל איש אחד: צלם אופנת הרחוב האגדי של "ניו יורק טיימס", ביל קנינגהם. "כולנו מתלבשות בשביל ביל", אומרת עורך מגזין האופנה "ווג אמריקה", אנה ווינטור, בסרט המרגש עליו, שמפגיש צילום, אופנה, עירוניות, פערים חברתיים, תקשורת, נוסטלגיה, סודות שנחשפים לקראת הסוף והמון ניו יורק.
קנינגהם הלך לעולמו אשתקד ועבד כמעט עד יום מותו, כשהוא רוכב על אופניו ברחבי מנהטן בסקרנות של ילד. במשך 50 שנה הוא תיעד, כמו צלם מלחמות מחוספס במעיל גשם בלוי, את המתלבשים הגדולים, הטרנדים והתמורות באופנה, מפינתו הקבועה בהצטלבות השדרה החמישית ורחוב 57.
בסרט "ביל קנינגהם ניו יורק" (Bill Cunningham New York, 2011 בבימוי ריצ'רד פרס) נחשף קנינגהם, שהתחככותו בחברה הגבוהה יכלה בקלות להפכו לאדם מתנשא, יהיר וגרגרן, כאביר צנוע על אופניים, שמסרב לחיות בארמון עירוני ובוחר להתגורר בחלל מסוגף ללא מטבח או שירותים, כשנשקו היחידי הוא מצלמה אנלוגית.
ציון באתר IMDB: 7.9
אופנה
פתחו את השער
כמו בכל שנה, גם באוגוסט האחרון נחשף השער החשוב ביותר בעולם האופנה; זה שיעטר בחודש לאחר מכן את "גיליון ספטמבר" של מגזין ווג אמריקה ויחתום את העונה החמה. אלא שהשנה נדהמו ציבור הקוראים ואושיות האופנה לגלות על השער את קנדל ג'נר, נצר לממלכת הטראש של משפחת קרדשיאן.
בסרט "גיליון ספטמבר" (The September Issue, 2009, אוסטרליה, בבימוי אר ג'יי קאטלר) נכנסים למערכת העיתון ומתעדים את העבודה המפרכת והיצירתית, את ההחלטות הקשות והלחץ שכרוכים בהוצאת מהדורתו המפוארת של הגיליון ששוקל קרוב לשלושה קילוגרם, ותוכנו נפרש על גבי 820 עמודים.
בסרטים, כמו בחיים, מתברר שמאחורי האייקון המתוקשר אנה וינטור – העורכת הראשית שהונצחה ב"השטן לובש פראדה" - עומדת אישה יצירתית ומפליאה בשם גרייס קודינגטון, דוגמנית לשעבר והמנהלת הקריאטיבית של המגזין במשך 28 שנה (מאז הסרט כבר הספיקה לפרוש), שסופגת את כל אש הגיהינום שפולטת וינטור.
ציון באתר IMDB: 7.0
כמו כפפה ליד
כוהן האופנה ואחד מהמעצבים המשפיעים ביותר עליה, קרל לגרפלד, מציג כבר הרבה שנים אמצעי מניעה נגד מגע עם חיידקים: הכפפות, משקפי השמש והמטפחות הם רק חלק מהמרכיבים הלבישים שניתן לאמץ בהשראת המעצב הקשיש, כדי לשרוד מגפת שפעת מזדמנת במקום העבודה, בגן הילדים או בתחבורה הציבורית.
בסרט "תיק לגרפלד" (Lagerfeld Confidential, 2007, בבימויו של חברו של המעצב, רודולף מרקוני) נכנס היוצר אל הממלכה של לגרפלד וחושף את ביתו, חבריו ואת עבודתו בסטודיו, כמעצב הבית של מותג היוקרה "שאנל" (שתועד בלא פחות מארבעה סרטים). דמותו המסתורית של לגרפלד (תרגום שמו של הסרט לעברית חוטא לתוכנו) רק מתערפלת יותר ככל שמתקדמים בצפייה, ומציגה אותו כאדם כפייתי לסדר ולארגון, פרפקציוניסט בלתי נלאה.
ב-2013 יצא סרט נוסף בכיכובו של המעצב. "אופנה כדת" (Mode Als Religion, גרמניה) מבוסס על התיאוריה של העיתונאית הגרמנייה מרטיה נויאן, שלפיה אופנה נתפשת כדת בממדי ההשפעה שלה על האנושות.
ציון באתר IMDB: 6.8
מחול
בתנועה מתמדת
"פינה" ( "Pina", 2011),הסרט על הכוריאוגרפית והרקדנית הגרמניה פינה באוש, שביים וים ונדרס, יכול להבעיר את הלב גם ביום קר במיוחד. הסרט הוא יצירה ריאליסטית, לא רק משום שצולם בתלת-ממד אלא בזכות יכולותיו של הבמאי הגרמני.
העמדת המצלמה קרוב לשחקנים הרקדנים, עד כדי האזנה לנשימותיהם המתאמצות, ואז התרחקות לזווית שממנה נתפסת הבמה במלוא הדרה כדי לחשוף את הכוריאוגרפיה המדויקת של באוש, שובה את הצופה אל תוך עולם המחול האישי של כל אחד מהשחקנים (שגם מקדישים לבאוש סולואים קצרים ומשוחחים על קשריהם האישיים איתה) ושל כל הלהקה יחד. היוצרת מתה תוך כדי הכנת הסרט, שהפך לשיר קינה, וגם שמו המלא הוחלף ל"סרט לפינה באוש" ("Ein film für Pina Bausch).
ציון באתר IMDB: 7.7
מיסטר נהרין
הסרט הישראלי היחידי ברשימה הזו הוא גם הסרט החדש ביותר. "מיסטר גאגא" של הבמאי תומר היימן עוקב אחרי הכוריאוגרף והרקדן אוהד נהרין במשך כשמונה שנים, ומצליח לקשור בין הביוגרפיה האישית של בן הקיבוץ שפגש את המחול רק אחרי השירות בצה"ל, לבין יחסו המרתק למחול וללהקת "בת שבע" שהוא עומד בראשה מאז 1990. שם הסרט נגזר משיטת התנועה "גאגא", שפיתח נהרין, ששוכללה בקרב רקדניו ושתפסה תאוצה בפינות שונות בעולם.
ציון באתר IMDB: 7.5
