משפחה
ערוצים

מקנאה בגברים: למה רק אנחנו הנשים נולדות עם רגשות אשמה?

לקבוע פגישה במשרד אחר הצהרים? לא יעלה בדעתה של מלי גרין, אמא ל-11. אבות, לטענתה, יקבעו בלי להניד עפעף

מלי גריןפורסם: 29.01.17 08:55
"מה? אתן באמת חושבות שאנחנו האבות קיבלנו פטור ממצפון הורי?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)
"מה? אתן באמת חושבות שאנחנו האבות קיבלנו פטור ממצפון הורי?" צילום אילוסטרציה (צילום: Shutterstock)

"מה?" זעק בעלי כששמע את התזה שלי. "לי אין מצפוּן? איך הגעת למסקנה הזו". מיד שטחתי בפניו את התיאוריה כולה, המבוססת על שנים ארוכות של מחקר בבית שלי ובבתי חברותיי, הטוענת כי לאבות אין רגשות אשמה. פשוט אין.

 

"הם גדולים, שיסתדרו"

הכל התחיל כשחזרנו שנינו מפגישת עבודה במרכז הארץ. השעה היתה אחת עשרה בלילה, מוצאי שבת ומה שציפה לנו בבית היה חבורת ילדים מתרוצצים בכל מקום. המצפון האימהי השתלט עלי, בתוספת מועקה גדולה ולא הפסיק לדבר אלי: "למה עזבנו אותם לכל כך הרבה שעות? תראי, בגללך הם היו מוזנחים והפכו את כל הבית". בעלי, לעומת זאת, הביט בשוויון נפש בנעשה ומיד פלט "למה הגדולים לא השכיבו את הקטנים?" תהה, בעוד המצפון שלי המשיך ליסר: "למה אמא שלהם לא השכיבה אותם?"

 

כך או כך, העייפות הכריעה לבסוף את החבורה ובחצות הלילה, מלבד מתבגר שעמד במטבח והכין לעצמו פסטה עם עגבניות כי הוא רעב (מתי הם לא רעבים?) ומתבגרת נוספת שנזכרה שלא למדה מספיק למבחן שמתקיים מחר, השתרר שקט. פתחתי את המחשב הנייד שלי, כי כבר ימים שאני רוצה לכתוב את הטור הזה ולא מספיקה. טור על הקנאה שלי באבות נטולי המצפון ועל אמא שעבדה עד כלות למען הילדים ובכל זאת מייסרת את עצמה יום-יום, שער-שעה - למה לא היה סיר פסטה לילד שמחפש (עוד ועוד ועוד) אוכל?

 

לא מספיקות כלום

השבוע נפגשתי עם קבוצת בנות באירוע פתיחה של מכון יופי, שמנהלת אותו ביד רמה אישה אמיצה, אם חד הורית, המתמודדת עם קשיים ואתגרים מכל כיוון שהיא לא מביטה לעברו ובין כל ההתמודדויות המורכבות, הצליחה להקים עסק עצמאי מצליח.

 

עמדנו שם, קבוצת אמהות צעירות ומבוגרות יותר ודנו בשאלה העתיקה, שהצמיחה שערות לבנות ומיליוני קמטים: איך מתמודדים עם ייסורי המצפון האלה, שקורעים אותנו, בין הבית לעבודה?

 

"קשה לי. בכל יום אני מבטיחה לעצמי שאחזור מוקדם לילדים שמחכים ומוצאת את עצמי מזעיקה שוב ושוב צי של שמרטפיות, כי לפני השעה שש בערב, אין מצב שאני פותחת את דלת הבית", קובלת בפני חדווה, שפתחה עסק עצמאי של סטיילינג.

 

"ואני מפיקה עכשיו חוברות של רשת קמעונאות גדולה. אני מפחדת לחשוב מה יקרה עוד מעט, כשחג הפסח יציץ מעבר לפינה ואתמלא בעוד ועוד מטלות פרסום ויח"צ. בזמן האחרון הילדים שלי אוכלים יותר אוכל מהיר ופחות אוכל מושקע ובריא של אמא. כבר היום אני לא נושמת מרוב רגשות אשמה על זה. מה יהיה כשלא אהיה מסוגלת להתייחס אליהם כראוי, בגלל עומס העבודה?" נאום עוד אמא לחבורת קטנטנים.

 

וגם אני מצטרפת לבכי ולנהי שמייצר המצפון. נכון, עשיתי סדר בזמנים ורק פעמיים בשבוע אני עובדת יום ארוך מחוץ לבית, אבל מה עם ימי שישי האחרונים, שגם הם הוקדשו לפגישות עבודה מחוץ לבית, כי לא הצלחתי לדחוס אותם במערכת הקיימת? ומה עם יום ההולדת המושקע שהבטחתי לבת שלי, שעדיין לא ערכתי לה בגלל עומס בעבודה? ומה עם הבן שלי, שרציתי לקדם בעצמי ולהקדיש לו זמן לטובת אחד המקצועות בהם התקשה? ובכלל, המצפון שלי דורש יותר ויותר זמן - לחוות אותם, להיות איתם, להרגיש יותר אמא.

 

כיף לך שאתה גבר

"הכי כיף לגברים. הם לא סובלים כמונו. הכי טבעי בעולם שאבא מגיע בשמונה הביתה וגם אז לא מצפים ממנו למחויבות מיוחדת כלפי הילדים", זרקה מישהי לחלל.

 

"כן, שימו לב ליומן שלהם. הם קובעים בהינף יד פגישות בשעות אחר הצהרים, כשאנחנו האמהות, בודקות שוב ושוב ומבקשות אם אפשר לקיים את הישיבה בשתיים, כדי שבארבע נוכל לאסוף את הילדים".

 

"למה ברור שהאמהות הן אלה שאוספות בארבע?" הקשתה מישהי שנחתה מהמאדים. דיון התנהל, דעות עלו ונפלו ועזבנו עצובות ובעיקר מקנאות. לכן, כשהתיישבתי לכתוב את הטור הזה והתחלתי אותו אחרת לגמרי, בתיאור גבר שהוא במקרה גם אבא, שמודיע לכולם שקבע פגישה בארבע או בשש ואפילו בשמונה וזה לא נראה לו חריג, שיתפתי את הבעל שלי בקנאה שלי בו. "כיף לך שנולדת גבר. אתה לא סובל מהמצפון האימהי", הכרזתי.

 

"מה? אתן באמת חושבות שאנחנו האבות קיבלנו פטור ממצפון הורי?" הוא יצא להגן על כל האבות, כאילו הם מינו אותו לדובר שלהן ומיד החל למנות בפני את כל הלבטים ואת כל השינויים שעשה כדי לבלות יותר ויותר עם הילדים.

 

"כשאני שומע את הילדה מספרת איך היה המבחן שלמדה לקראתו במשך חודש ואני לא יודע במה מדובר, מיד משתלט עלי המצפון האבהי, ואני מרגיש שהייתי צריך להתעניין יותר. כשאני שואל את הילד איזה ממתק הוא הכי אוהב ומבין שאין לי צל של מושג, גם אז מייסר אותי מצפון, שצועק עליי שאני חייב לדעת עליהם יותר".

 

בעוד הוא נואם בלהט, נכנסה סיכה קטנה לבלון הקרב שלי והחלה להוציא את הרוח והאוויר מהטור שהתחיל להיכתב. אני לא רוצה להתווכח איתו, אבל עם כל הטיעונים ואין לי עדיין דרך מדעית לאשר זאת, ברור לי לגמרי, שאנחנו האימהות, מובילות ובגדול במצפון המחולל בנו שמות.

 

למה? מבחן התוצאה מעיד! מי הלכה בעקבות המצפון שלה וניסתה לפחות לקום ולעשות מעשה? להקדיש יותר זמן, להתמסר. לא ראיתי מסביבי אבות רבים שחוללו שינוי. בקיצור, אם אין לך מספיק נקיפות מצפון ולא משנה כמה בילית עם הילדים והשקעת בהם, את לא אמא. ואבות? מי מתנדבת להרים את המחקר?

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס אחד עשר, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין.