בין המרקם ההיסטורי של שכונת נחלאות למרקם המתחדש והגבוה של ירושלים, נדלק השנה מחדש האור בבית "אליאנס". אל בית החצר הגדול, שעמד נטוש במשך כ-25 שנים, נכנסו במחצית הראשונה של 2016 רקדנים, ציירים, מוזיקאים, אנשי תיאטרון, צלמים, קולנוענים, הייטקיסטים ויזמים צעירים, דיירים זמניים שמפיחים בו חיים חדשים עד שיהפוך לבית מלון.
בית "אליאנס" נבנה בסוף המאה ה-19, כחלק ממתחם חינוך של ארגון כי"ח (כל ישראל חברים), והוא היחידי ששרד במתחם עד היום. זהו בית-חצר מלבני בן שלוש קומות, בנוי מחזיתות אבן ומקורה בגג רעפים. במשך שנים רבות הוא היה אחד הבניינים הגדולים ביותר בעיר.
בשנות ה-90 של המאה שעברה, כשהמגרש נרכש על ידי יזם פרטי, ננטש המבנה - המיועד כיום לשימור – ושימש מאז כמזבלה מאולתרת וכביתם הארעי של נרקומנים, מחוסרי דיור וחיות רחוב. התוכנית להפיכתו למלון נמצאת כיום בהפקדה, ומכיוון שתהליכים סטטוטוריים אורכים זמן רב, החליטו ב-2015 בעלי הבניין - עמיר בירם, נחום רוזנברגר וליאו נואי - להשמישו באופן זמני וללא תמורה, לחממה עבור קהילה יוזמת, יצירתית ומקצועית בירושלים, בשיתוף ארגון "רוח חדשה" (שיושב במבנה סמוך).
זהו מעשה פילנטרופי מבורך, ששם לנגד עיניו את טובת העיר, את חשיבותה של התרבות והיצירה בה, ובתוך כך גם מאיר מחדש את האדריכלות ההיסטורית בבירה. כזו שכדאי לראות ממנה יותר גם בשנים הבאות.
שימור ביניים: איך לא לפגוע במבנה
"מתוך המבנה הוצאו שלושה קוב של מזרקים ונדרשו עשר משאיות כדי לפנות אותו מהזבל שהצטבר", מספר דרור סולר, אדריכל השימור של התוכנית, ומי שערך את תיק התיעוד למבנה עבור חברת "שיכון ובינוי". לפני כשנה הוזמן סולר לתכנן את ההסבה הזמנית של המבנה הנטוש לחממת האמנים והיוצרים שהיא כיום. תחילה הושמשו החצר הפנימית (כ-200 מטרים רבועים) והקומה העליונה (כ-1,100 מטרים רבועים). מאוחר יותר, לאור הביקוש, הושמשה גם הקומה הראשונה (כ-1,000 מטרים רבועים).
"עבודת השימור", מספר סולר, "התמקדה בעיקר במה לא לחולל במבנה, עד השימור המקיף שייערך בעתיד - לא לפתוח פתחים בקירות, לא לצבוע או לגעת בטיח, לא להתקין גופי תאורה או מזגנים ועוד".
עם זאת, היה חשוב, לדבריו, לתת לדיירים פתרונות שיאפשרו את השימוש הזמני במבנה. למשל סגירת קיפולי טיח, כדי שלא ימשיך להתקלף ולחשוף את האבן; אטימת חלקי הבניין שאינם בשימוש; החלפת המערכות הישנות שיצאו מכלל שימוש; והתקנת חלונות שנפרצו.
התוצאה היא שעטנז שובה לב ומלא השראה: מחיצות פרספקס מקרינות צבעוניות זרחנית על קירות האבן המלנכוליים; ההסטוריה נקראת מקילופי הטיח הישן, לצד קנווסים חדשים ומתוחים של ציירים. החלונות הקשתיים העמוקים שוטפים באור את התבניות הגרפיות הנועזות של חיפויי הרצפות החדשים. בחללים הציבוריים, פוסטרים קוראים לפעילויות משותפות לדיירי הבית, ומוסרים מידע על אירועים שמתקיימים במרכז.
לא רק החיבורים העיצוביים, אלא גם החיבורים האנושיים, הופכים את בית "אליאנס" לכל כך מיוחד. יוצרים חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים, ילידי הארץ ועולים חדשים חולקים חללי עבודה, מנהלים יחד פלטפורמה משותפת של עשייה פורייה.
מחאת החרדים אז והיום
בסוף שנות ה-70, כשהתחיל להתגבש רעיון בית הספר, הוא כלל תכנים ששמו דגש על מלאכות – נגרות וחרטות, חייטות, סנדלרות, סיתות אבן וגם ציור ופיסול. החרדים, מספרת ההסטוריה, הגיבו בהטלת חרם וטענו כי לימודי הקודש הוזנחו. למרבה הצער, בזה לא חל שינוי משמעותי.
בתחילת החודש אמור היה להיערך בבית "אליאנס" אירוע במסגרת היוזמה "פתוח לשבת – מתחילים בנחלאות". בין השאר, אמור היה תומר פרסיקו, חוקר ומרצה בתחומי דתות, להרצות על מדיטציה יהודית. אך מול הבית התחוללה מהומה - הפגנה של קבוצת חרדים, שהתנגדה לקיום האירוע בערב שבת. למקום הוזעקה המשטרה, ומשנאסר על קיום האירוע, נאלצו הנוכחים להעתיק את הדיון על סוגיות שבין דת ומדינה אל גן סמוך, ולקיימו בקור המקפיא של החורף הירושלמי. כך שיש עוד לאן לשאוף ב-2017.
עוד בסדרת הבניינים הטובים של 2016: מרכז חוויות ברחובות. לחצו על התצלום
