הבחירה בדונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נישאה, במידה רבה, על גלי הפופוליזם שנבעו מדמותו הציבורית. טראמפ משך את הבוחרים שהרגישו מנודים ממרכז הכוח הקיים, ממוקדי ההון והשלטון, ומהשיח הפוליטי של משטר אובמה, שהדגיש את חשיבות זכויות המיעוטים, המהגרים והנשים. טראמפ הציע חזון אחר, לכאורה קשוב יותר לקולות העממיים שלא מצאו ביטוי בפוליטיקה הישנה. הסגנון, האופי והמצע של טראמפ לא היו רק פופוליסטיים, אלא גם וולגריים. אצל טראמפ, הוולגריות היא כמו אצבע בעין של הטעם הטוב. הוא בחר בכוונה בסגנון מוגזם, מוזהב ויוקרתי, מנקר עיניים וגס.
גם דמותה של רעייתו מלניה נושאת את אותה הרוח, מבריקה מזהב ותכשיטי יוקרה, לבושה בסגנון מצועצע וחושפני. יחד הפכו שניהם את השם טראמפ, שמתנוסס על בנייני יוקרה ברחבי אמריקה, לסמל סטטוס וולגרי, נובו-רישי. אנשי הפוליטיקה הישנה עיקמו את האף, והתלוננו שטראמפ לא יודע לשחק לפי הכללים המקובלים. הוא וולגרי, הם האשימו, אבל בדיוק בכך כוחו.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- איך נראים הבית והמלתחה של פאשניסטה בדיור מוגן?
- השראה לנשים הראשונות: נטלי פורטמן כג'קי קנדי
- מי רזה ומי מלאה? האחיות חדיד תחת מתקפה
התערוכה החדשה The Vulgar: Fashion Redefined, המוצגת בימים אלה במרכז הברביקן בלונדון (נעילה: 5 בפברואר 2017), נאצרה הרבה לפני הבחירות בארצות הברית, אולם זכתה לטיימינג המושלם לתוכן שהיא מציעה: ההיסטוריה של האופנה הוולגרית. התערוכה עשירה ומרתקת, ומציעה לא רק מבחר רחב של מוצגים היסטוריים ועכשוויים, אלא גם מחשבה ביקורתית של האוצר אדם פיליפס על משמעות המונח וולגרי בתרבות. בין השורות במדריך המלווה את התערוכה, שמעוצבת באופן אלגנטי ביותר, עולה דמותה של הוולגריות כהתרסה משוחררת נגד הממסד, כפרובוקציה אלימה, כמשחק משועשע המתעלם מהחוקים, כהגזמה נוצצת חסרת מעצורים וכפרשנות מתחכמת לקלאסיקה המוכרת.
התערוכה נפתחת בהגדרות מילוניות של וולגריות, שמקורה במילה הלטינית "לעם", ומכאן שוולגריות היא למעשה סוג של עממיות, אך זו עממיות גסה, לא מעודנת ולא מתורבתת. האדם הוולגרי לא משתייך לחברה הטובה, לא יודע כיצד להתנהג בין אנשי תרבות. כמו אלייזה דוליטל, הנערה הקוקנית הוולגרית שהופכת לליידי במחזמר גבירתי הנאווה, האישה הוולגריות היא גסת רוח אך גם משעשעת וכיפית, שוברת מוסכמות ואותנטית.
למעשה, האופנה מטבעה היא וולגרית, כי היא הופכת יצירת אמנות מבד לחפץ פונקציונלי, עממי, לביש וסחיר. בניגוד לאמנות הנשגבת ששואפת להיות נצחית ושמיימית, לאופנה יש מחיר ויש תאריך תפוגה, שבסופו היא כבר לא רלוונטית.
התערוכה נפתחת בפרשנויות אופנתיות לאמנות הקלאסית של יוון ורומא ומרמזת כי מעצבי אופנה דרדרו את יצירות האמנות הגדולות למוצר צריכה. האופנה מעתיקה ומשכפלת רעיונות אסתטיים קלאסיים ומצמידה להם לוגו ותו מחיר. האם שמלות מונדריאן של איב סן לורן הן מחווה אלגנטית לצייר מודרניסטי, או פרשנות וולגרית של אמנות אבסטרקטית? האם שמלת זהב של אלזה סקיאפרלי, שנוצרה בהשראת בגדים של כוהני דת נוצריים, היא וולגרית או מעודנת?
האופנה הוולגרית היא חסרת מעצורים, מדגישה ומגזימה אלמנטים עיצוביים ללא התחשבות בטעם הטוב ובעידון. היא לא מציעה מינימליזם מעודן, אלא התפרעות מטורפת, עמוסת פאייטים, יהלומים, נצנצים, רקמות, פרוות, הדפסים וקישוטים. הסגנון הבארוקי, למשל, הוא וולגרי מטבעו, בגלל הצורך להגזים ולהעשיר, ליצור טעם חדש חסר מעצורים.
גם השילוב בין היוקרתי לעממי, כמו בשמלות הג'ינס היוקרתיות של מיו מיו לאביב 2017, הוא וולגרי. האופנה הוולגרית מנכסת לבוש עממי, פופולרי, פשוט, ומגזימה אותו. הג'ינס הוא כבר לא נחלתם של בגדי פועלים, וגם הוא הפך לסמל סטטוס יוקרתי וולגרי לעשירים.
התערוכה מצליחה לעורר שאלות אסתטיות וגם מוסריות, כי היא לא מבוססת רק על פריטי ארכיון אלא גם על בגדי מעצבים עכשוויים, מהעונה הנוכחית, שנתלשו ממסלולי התצוגות והועברו אחר כבוד למוזיאון. הקו הדק שבין צרכנות ומסחר לבין אמנות ויצירתיות טושטש ונעלם. ואולי זה המסר העיקרי של התערוכה: הוולגריות היא עצם הטשטוש הזה בגבולות שבין אמנות לאופנה. כמו שאמרה המעצבת הבריטית הרדיקלית זאנדה רודס, וולגריות היא בסופו של דבר המון כיף. באופן מקרי או אולי לא, התערוכה הזו נושקת למהפך הפוליטי הכי וולגרי ומשמעותי בעולם המערבי.
