דיירי בית הדיור המוגן "עד 120" בהוד השרון מתבוננים בפליאה בדיירת האדמונית דינה גסטש, שפוסעת בלובי לבושה שמלה בדואית רקומה ומעליה מעיל מדבר מיתולוגי ארוך בצבע אבן טבעי, ונראים כלא בטוחים שמדובר במחזה מציאותי או שמא הם הוזים. משולחנות הברידג' הסמוכים ניתן לשמוע התלחששויות סביב צוות הצילום של Xnet, שהגיע לסקר את אוסף השמלות והעבודות של גסטש, לשעבר מעצבת אופנה ואביזרים, וכיום פאשניסטה בת 87 עם ארון בגדים עשיר ומסקרן.
כמה שעות קודם לכן היא פותחת בפנינו את דלת דירתה במתחם, לבושה במכנסיים כהים וטוניקה צבעונית מודפסת. על הקירות עבודות אמנות שיצרה בעצמה, ובחלל הסלון ניצבת שמלה בדואית רקומה, המסמלת את עיסוקה המרכזי של גסטש בארבעים השנים האחרונות. עד לפני שלוש שנים עבדה גסטש כמעצבת אופנה של פריטי וואן אוף א-קיינד במותג הנושא את שמה, הנמכר בגלריות לעיצוב ובאופן פרטי, אשר נוצרו מרקמות בדואיות שאספה מתחילת שנות השבעים בעקבות מפגש מקרי עם רות דיין, מייסדת חברת האופנה והנוי "משכית".
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- משתלם להקפיד על הפיד: קוקטית מאיירת אתכם
- איך נראים הצילומים של מיכל חלבין לבית Dior?
- מה לבשו הסלבס על השטיח האדום השבוע?
הימים היו ימי ראשית שנות ה-70, וגסטש נהגה להגיע לכנסים מקצועיים עם בעלה, פרופ' תומס גסטש, מי שהקים את מחלקות ההרדמה והטיפול הנמרץ בבית החולים סורוקה, ונפטר לפני חמישה חודשים בגיל 90. "אל מול הנשים מצרפת שהיו מגיעות לכנסים לבושות בכריסטיאן דיור אוריגינל, הרגשתי כמו הענייה מהכפר", מספרת גסטש. "שברתי את הראש מה אני יכולה ללבוש שיהיה מיוחד. שמלה של לולה בר (תופרת עילית שפעלה ברחוב הירקון בתל אביב, א"י) לא היה לי כסף לרכוש, אז הלכתי לחנות משכית בתל אביב. מצאתי שמלה שמצאה חן בעיניי, אך כששמעתי את המחיר ידעתי שלא אוכל להרשות אותה לעצמי, וביקשתי לשוחח עם רות דיין". חמש הדקות שהקציבה לשיחה דיין, שהיתה אותה עת במשרדי החברה מעל החנות, התארכו לשיחה בת שעתיים, שבסופם אפשרה לגסטש לנסוע למפעל החברה בבית ג'אלה ולרכוש שמלה במחיר עלות.
דיין ידעה, מן הסתם, שנשים כמו גסטש, הנוסעות בעולם לבושות שמלות משכית, משמשות שגרירות בינלאומיות למותג הישראלי. לעתים קרובות הן היו נוסעות עם בגדי משכית וחוזרות עם מזוודה ריקה, לאחר שהשאירו את הפריטים אצל נשים מעבר לים, שלא עמדו בקסם הרקמות הפלסטיניות שהיו מזוהות עם בית האופנה. גם במקרה של גסטש ההימור של דיין השתלם. היא הגיעה לקונגרס מקצועי גדול ביפן, שם הפכה את שמלת הערב הרקומה בחוטי כסף שלבשה למסמר הערב. "תוך דקות הצטופפו סביבי נשים שכמעט קרעו ממני את השמלה", היא נזכרת. "אישה אחת הציעה לי להתחלף בו במקום עם שמלת הדיור שלה. לא היה לי שכל מסחרי אז", צוחקת גסטש. "לא הבנתי כמה שמלה כזאת שווה".
לקוחות מרוצות: ד"ר רות וסטהיימר ואורה הרצוג
גם כיום ניתן למצוא במלתחה הפרטית של גסטש פריטי וינטג' של משכית משנות ה-70, ביניהם שמלת טלאים מרהיבה שלבשה למפגש עם עזר וייצמן כשעוד היה פוליטיקאי מתחיל, ומעיל מדבר ארוך בגזרת שכמייה - את שניהם רכשה בחנות משכית בבאר שבע (בתמונות).
כששבה לישראל נסעה בהמלצת דיין אל השוק הבדואי שבפאתי באר שבע, והחלה לרכוש שמלות בדואיות ושאריות בדים רקומים, מהם יצרה אביזרי נוי כתיקים, כרטיסי ברכה וקולאז'ים, שנמכרו מאוחר יותר בחנויות משכית ברחבי הארץ, עד שהחברה נקלעה לקשיים בסוף שנות ה-70, והכניסה את גסטש לתסבוכת עסקית. על אף הקשר ההדוק לכאורה של גסטש עם הסוחרים הבדואים, העבודות שיצרה לא נעשו בשיתוף פעולה עם הרוקמות הבדואיות, אלא שימשו, לדבריה, כחומר גלם בלבד. "זה היה סמרטוטים שרק הרקמה נשתמרה מהם. הייתי צריכה לכבס ולנקות אותם שעות ארוכות כדי לשמר את הרקמה", היא מסבירה.
בדירתה הנוכחית אליה עברה עם בעלה המנוח לפני כשנה וחצי, היא מציגה אוצרות טקסטיל המונחים בארגזים וארונות מתפקעים, המספרים את סיפורה של הקהילה הבדואית בדרום הארץ, דרך האומנות הפולקלוריסטית מלאת הניואנסים של היוצרות הבדואיות. לגסטש אוסף עצום של שמלות בדואיות מסורתיות, כולן רקומות בעבודת יד, וכן יריעות בד רקומות ששימשו אותה כחומר גלם ליצירת מוצרי נוי וז'קטים בגדלים ואורכים שונים. אלה הוצגו בתצוגת אופנה של ארגון הנשים ויצו, ונלבשו על ידי נשים כמו ד"ר רות וסטהיימר ואורה הרצוג, אשת נשיא המדינה לשעבר חיים הרצוג. חלק מהדגמים אף מוצגים לראווה בתערוכה "סיפור אהבה בדואי", המוצגת עד 18 בדצמבר בקומת הכניסה של בית הדיור המוגן בו היא מתגוררת.
"השאירו אותי על המזח בבוטקה נעולה מלאה עכברושים, והיכו אותי במשך ארבעה ימים רצופים, עד שלא יכולתי לשכב על הגב. לאחר שבוע שוחררתי, לקחו ממני את כל המטלטלין והכסף, והעלו אותי לאונייה לחיפה"
גסטש נולדה ב-1928 וגדלה בעיר טימישוארה שברומניה, הקרובה לגבול עם יוגוסלביה, למשפחה משושלת המהר"ל מפראג. במהלך מלחמת העולם השנייה נאלצו לעקור מביתם, אליו שבו מאוחר יותר. "חיינו בפיסת אדמה שאלוהים אהב", היא אומרת בעיניים נוצצות, "כל הגברים שנלקחו לעבודת פרך חזרו הביתה". עם כניסת הגרמנים ב-1942 הסתתרה יחד עם אמה ואחיה בן השנה תמורת תשלום באסם בכפר סמוך שהיה שייך למשפחה גרמנית, שמאוחר יותר הסגירה אותם לידי שודדים. "התעוררתי באמצע הלילה כשידיים זרות נוגעות בי", היא נזכרת. "עמדו שם מספר גברים שניסו לקחת ממני כסף. בגלל שהבנתי גרמנית הם לא האמינו שאין עליי כסף, עד שאחד מהם הרים קרש מעץ וחבט בי בראש. במשך מספר ימים הייתי מחוסרת הכרה. כשהתעוררתי, כבר היינו בחזרה בביתנו המקורי".
לא פותחת את הדלת לא מאופרת ולבושה בקפידה
גם אחרי המלחמה ידעה גסטש לא מעט קשיים ומאבקי הישרדות. בשנת 1950 ביקשה לעלות לישראל באוניה מקונסטנצה שבמזרח רומניה, אולם רגע לפני שעלתה על האוניה היוצאת לחיפה עצרה אותה המשטרה. גסטש מספרת כי עד היום היא אינה יודעת את הסיבה למעצר, אך לדבריה נחקרה באלימות ונשאלה על בן גוריון ומדינת ישראל. "השאירו אותי על המזח בבוטקה נעולה מלאה עכברושים, והיכו אותי במשך ארבעה ימים רצופים, עד שלא יכולתי לשכב על הגב", היא מספרת. "לאחר שבוע שוחררתי, לקחו ממני את כל המטלטלין והכסף, והעלו אותי לאונייה לחיפה".
בישראל הגיעה לקרובי משפחה בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן, ומהר מאוד מצאה את דרכה החוצה משם - כי היו קומוניסטיים מדי עבורה - רק כדי להגיע לבני משפחה קומוניסטיים לא פחות בתל אביב. "בן דוד של אמא שלי, מרדכי אבי-שאול, היה מעורכי העיתון הקומוניסטי 'קול העם', ואשתו אמרה לי כי 'מי שעוזב דמוקרטיה עממית ומגיע למקום קפיטליסטי - אוכל אותה'. הרגשתי שם לא רצויה ועזבתי".
"אתה יודע מה הבעיה? אם הייתי קונה בבאר שבע, עיר של 260 אלף תושבים, הסיכוי שאראה מישהו בבגד דומה היתה נמוכה. כאן אני מוצאת עוד ארבע נשים עם אותו דגם. אז אנחנו מחייכות בנימוס אחת לשנייה"
גסטש עזבה ויצאה לחפש עבודה. לאחר מספר שבועות נסעה לירושלים, והחלה לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי טלביה ("אז קראו לזה בית משוגעים"). בירושלים גם הכירה את מי שלימים יהפוך לבעלה, ד"ר תומס גסטש, רופא מרדים מומחה. עם פתיחת המרכז הרפואי סורוקה עברו השניים לבאר שבע, ומאוחר יותר ליישוב להבים הסמוך. לשניים שתי בנות ושלושה נכדים.
למרות התלאות שעברה בחייה, גסטש היא אישה אופטימית שפניה אל העתיד גם בגיל 87. כשהיא משתפת בסיפור חייה היא מזגזגת בנוחות בין סיוטים מהשואה שחוזרים אליה בלילות, לבין סיפור על הספר הקבוע שלה בבאר שבע, שאליו היא מקפידה עד היום להגיע בקביעות. "זה מרחק נסיעה של שעה, לא כזה נורא", היא אומרת בחיוך, ורומזת כי יש דברים שכבר לא מחליפים בעשור התשיעי לחיים.
גם המלתחה שלה כמעט ואינה מתחדשת כיום. "אני כבר לא קונה בגדים כבעבר, אבל אם כן, אני אוהבת להיכנס לקרייזי ליין בקניון הצמוד. אתה יודע מה הבעיה?", היא שואלת וממהרת לענות, "אם הייתי קונה בבאר שבע, עיר של 260 אלף תושבים, הסיכוי שאני אראה מישהו בבגד דומה היתה נמוכה. כאן אני מוצאת עוד ארבע נשים עם אותו דגם. אז אנחנו מחייכות בנימוס אחת לשנייה".
איך מתייחסות הנשים האחרות בדיור המוגן לעובדה שאת מקפידה כל כך בלבושך?
"אני לא אוהבת לרכל, אבל יש מספר גברות שאני יודעת שלא אוהבות את העיסוק שלי באופנה, חושבות את עצמן עם האף למעלה. אחרי שנפתחה התערוכה שלי לפני מספר שבועות, המניות שלי עלו, כי הגיעו הרבה אנשים לפתיחה וראו שהקשר שלי לאופנה הוא עמוק מאוד".
מה הטיפ שלך לשמירה על סטייל בגילך?
"אמא שלי היתה אישה מטופחת מאוד, ולא יצאה מפתח הבית לשוק בלי להתלבש ולהתאפר. אני לא פותחת לאנשים את הדלת אם אני לא לבושה ומאופרת, שלא לדבר על לצאת מפתח הבית. זה הכול עניין של חינוך טוב".
נשים פה מתייעצות איתך לגבי לבוש?
"היום?! ממש לא. אף אחת לא באה להתייעץ איתי. כשהייתי צעירה יותר נשים היו מבקשות ממני טיפים בלבוש, אבל כאן כולנו זקנות".
ואיך נראית נטלי פורטמן בתור ג'קי קנדי?
