סופי לנדאו, בעלת חברה המתמחה בעיצוב ובהקמת ביתנים בתערוכות גדולות בחו"ל, הגיעה לפני כשנתיים למושב בית ינאי בחיפושיה אחר מקום חלופי למשרדיה, ששכנו אז ברשפון. היא לא העלתה בדעתה שמתחם הצריפים הנטוש שאליו הגיעה יהפוך לא רק למשרדיה החדשים, אלא גם לבית מגוריה.
במהלך אותו ביקור בבית ינאי נתקלה לנדאו, לגמרי במקרה, במשרדו של האדריכל ערן שמש (ברהאמה אדריכלים), שיושב על קצה הצוק מול הים. היא נכנסה להציץ, התאהבה באופי התעשייתי המחוספס של החלל, ושאלה את שמש אם יהיה מוכן לתכנן את משרדיה החדשים, בצריפים הישנים שהיא מתעתדת לשכור במושב. שמש היסס, אך לבסוף יצא איתה לדרך.
המתחם ששכרה כלל שני צריפים מלבניים עם גגות אסבסט, ומבנה נוסף צמוד לאחד מהם. יחד נוצר מעין ח' שבמרכזו חצר קטנה. המבנים נבנו עם הקמת המושב, בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, ושמשו בגלגולם האחרון כמחסן חקלאי. מצבם היה רעוע במיוחד, ונדרשו חזון ותעוזה כדי לזהות את הפוטנציאל הטמון בהם. לנדאו ניחנה בהם.
תחילה חשבה למקם בצריף הגדול, ששטחו כ-400 מטרים רבועים, את המשרד, שמונה 16 עובדים, ואת הצריף השני, הקטן יותר, להפוך לחדר הדפסה לפוסטרים ומדבקות עבור התערוכות שהיא מעצבת. עם תחילת התכנון התברר שהצריף הגדול, עם המבנה הקטן שצמוד אליו, יספיק למשרד ולחדר ההדפסה, והצריף השני נותר מיותם.
אז החליטה לנדאו, אם לבן בצבא-קבע ולבת סטודנטית, וגולשת חובבת, לעשות שינוי גם בחייה האישיים - להפוך את הצריף המיותם לביתה הפרטי, ולעבור להתגורר צמוד לעסק ולים. כיום עומדים במרכז המתחם המטופח שני צריפים ארוכים, לבנים, בעלי מרפסות עץ וגגות אדומים, מוקפים בגינה. קשה אפילו לדמיין את המבנים הרעועים שהם היו.
הצריף הגדול: בסיס המבנה נשמר
למרות שלנדאו בעצמה עוסקת בעיצוב, היא נתנה לאדריכל יד חופשית. "היא ביקשה", מספר שמש, "תכנון ארוך טווח, שיהיה מרגיע ולא ימאס, בדיוק ההפך מעולם התערוכות שבו היא עוסקת, שם הכל זה תפאורה לשבוע. החזון שלה", הוא מוסיף, "היה להשתמש בחומרים בסיסיים ופשוטים".
את בסיס המבנה החליט שמש להשאיר כמו שהוא. המרפסת הצרה לאורכו נותרה פתוחה. עמודי הבטון העגולים ואגדי העץ המקוריים, שמחזיקים את הגג, נחשפו ונצבעו מחדש. גג האסבסט הוחלף ברעפי בטון גלי אדום, וחלונות הברזל הישנים הוחלפו בפרופיל בלגי שחור. פתחי האור המקוריים בגג הושארו ושופצו. הקירות החיצוניים נבנו מחדש וחופו, כמו במקור, בקורות עץ שנצבעו בלבן.
לאחר הטיפול במעטפת נוצר בצריף אולם מלבני גדול. הרצפה כוסתה בטון מוחלק, הקירות וקונסטרוקציית העץ החשופה נצבעו בלבן. את התקרה חוצה מערכת מיזוג אוויר תעשייתית. צינור ישן לכיבוי אש נותר צמוד לתקרה ונצבע באדום.
בתוך המסגרת הזו היה צורך לייצר חלוקות לארבעה שימושים שונים: משרדים סגורים, עמדות עבודה פתוחות, חדר ישיבות ולאונג'. שמש בחר לעצב שלושה אלמנטים עצמאיים, שחלל המבנה קושר ביניהם לכדי מערכת אחת. כל אחד מהם עשוי מחומר בסיסי שונה ומגדיר אזור שימוש מסוים. שמש קורא להם "שלוש הפרעות בחלל".
''הפרעה'' ראשונה בחלל: קוביית העץ
ה"הפרעה" הראשונה היא קוביית עץ סגורה, שעשויה כולה - קירות, רצפה ותקרה - ממשטחים של שבבי עץ גרוסים ודחוסים עם דבק ושעווה (OSB). הקובייה כמו הוחדרה לתוך המבנה המקורי, ויושבת מנותקת מאגדי התקרה ובולטת כ-50 סנטימטרים החוצה, לאורך מרפסת הכניסה.
בקובייה הזו ממוקמים ארבעה משרדים סגורים. לכל אחד מהם חלון כלפי חוץ וחלון כלפי החלל המרכזי; שולחן עבודה מפלדה לבנה, כוננית אחסון מפלדה שחורה ודלתות עץ צהובות. אחת מפינות הקובייה, זו הסמוכה לכניסה הראשית, נפתחה כלפי החלל, ובה ממוקמת פינת הקבלה של המשרד.
אלמנט שני: שלוש מסגרות פלדה
במרכז המלבן הפתוח תוכננו שלוש מסגרות פלדה גדולות: כל אחת מהן באורך ארבעה מטרים ובגובה ועומק של מטר וחצי. מסגרות הפלדה השחורה כמו מרחפות, ניצבות על הגבהות עץ ואינן מגיעות לתקרה. כל יחידה מכילה ארבע עמדות עבודה, שתיים מכל צד.
למרות גודלן ומשקלן, ובניגוד לקוביית העץ הסגורה והמאסיבית, היחידות האלו מרגישות קלילות בחלל. הן גם מסתירות בתוכן את המערכות הטכניות. בהגבהות העץ יש מגירות אישיות לכל עובד, ולאורך תקרת הברזל מוטמעת תאורה טכנית.
אלמנט שלישי: מסגרת קורות אורן
ה"הפרעה" השלישית היא מסגרת עשויה מקורות עץ אורן מאסיביות, שהוכנסה לצד הכניסה הראשית. המסגרת כמו נלחצת בין שני קירות הצריף, ובה מוקמו חדר ישיבות ופינת ישיבה סלונית. ביניהם מפרידה ספרייה דו-צדדית פתוחה לשני החללים, העשויה מאותה פלדה שחורה. הפאה הקדמית של המסגרת פתוחה, כך ששני ה"חדרים" הם המשך ישיר של החלל המרכזי. מעטפת העץ, עם הרצפה המוגבהת, מגדירה אזור נפרד, אך לא סוגרת אותו.
גם כאן התאורה מגיעה מתוך החומר - קורות האורן בתקרה כופפו ולתוכן הוכנסו נורות. הריהוט כולל רהיטים איקוניים כמו כיסאות אימס לבנים (אמיתיים); כורסאות וסילי של מרסל ברויר; שולחן-כיסא "פנטום" של פנטון; ו"כורסת הכדור" - שעברו עם בעלת הבית מהמשרד הקודם.
לאורך הקיר האחורי של הצריף, מתחת לחלונות, יש נישות עמוקות המשמשות לאחסון פתוח של קלסרים צבעוניים – נקודת צבע כמעט יחידה בחלל שנשלט בגוונים הטבעיים של חומרי הגלם.
נקודת צבע שנייה מספקת דלת עץ צהובה, שמובילה אל חלל נפרד שהיה בעבר מחסן חלפים בעל גג משופע. חלקו של החלל הזה נלקח לטובת המשרד וחלקו לטובת סדנת ההדפסה ומטבח מרווח, המוסתרים מאחורי קיר שחור, המשמש כלוח לשרבוטים.
חיבתה של בעלת הבית לפריטי עיצוב מיוחדים, שאותם היא אוספת בשווקי פשפשים בנסיעות עסקים בעולם, ניכרת כאן עם מראה גדולה במסגרת דקורטיבית מוזהבת הנשענת על הקיר; ובשולחן נגרים ישן, המשמש כשולחן כיור בחדר השירותים. הפלדה השחורה חוזרת במסגרת המראה, ומנורת קמפרי של אינגו מאייר חותמת את הסגנון האקלקטי האישי.
מהמטבח יוצאים לגינה אחורית, שבה הותקנה מרפסת דק סביב עץ ותיק. על הדק שולחן עץ ארוך לארוחות צהריים משותפות של העובדים. מסביב נשתלו עצי בוסתן, ושיחים מלווים את הצריף לאורכו. את המתחם עוטפת מדשאה עם אבני מדרך.
בית המגורים: 60 מטרים רבועים, אותם חומרים
הצריף השני, הקטן יותר, הפך לביתה הפרטי של לנדאו. שטחו 60 מטרים רבועים וגם בו בחרו שמש ולנדאו לשמר את אופיו המקורי של המבנה; להתערב בחלל הפנים באמצעות כמה אלמנטים מרכזיים שיגדירו אזורים; להשתמש באותו מספר מצומצם של חומרים: פלדה, עץ ובטון – אך גם לתת הרגשה חמימה של בית.
הגג המקורי הוחלף בחדש, אך האגדים שתחתיו נחשפו ונשארו בצבעם המיושן. התקרה חופתה בעץ לבן. החזית הקדמית נפתחה באמצעות ויטרינה עם חלוקות מפרופיל בלגי שחור, והרצפה עשויה בטון מוחלק. הצריף נחצה לשניים במרכזו: חלקו הקדמי פתוח וציבורי, ובחלקו האחורי מוקמו החדרים הפרטיים, בקובייה לבנה שעשויה מקירות גבס, מונמכת ומנותקת מאגדי הגג שמעליה.
במטבח: דלפק נייד קובע את גודל משטח העבודה
"הלקוחה ביקשה שיהיה מטבח גדול", מספר שמש, "כזה שתוכל לבשל ולארח בו בנוחות". המטבח הוא אכן האלמנט המרכזי בבית. הוא מתפרש מהכניסה, במקביל לקיר, וגולש אל תחילת האזור הפרטי. הארונות עשויים מלוחות צרים של עץ אגוז מלא, שממנו עשויות גם הידיות המגולפות ומשטח העבודה.
מהתקרה, מעל המשטח ולכל אורכו, תלוי אלמנט עשוי מפלדה שחורה. הוא נולד כתוצאה מהכרח להסתיר פרט מכוער בקיר הישן, והפך להיות אובייקט דו- שימושי: הוא מסתיר את התאורה הטכנית ומשמש לתליית מחבתות וכלי בישול.
אלמנט מיוחד במטבח הוא דלפק פלדה נייד, שלצדו ארבעה שרפרפים מעץ מושחר. הדלפק נע בקלילות על גבי מסילה לאורך משטח העבודה, ומאפשר להגדיל ולהקטין את מרחב העבודה. ניתן להשתמש בו גם כשולחן אוכל לארבעה אנשים. כשמזיזים אותו אל המרכז, הוא מפנה מקום לפינת מחשב קטנה שנמצאת בהמשך. מעל הדלפק תלוי זוג מנורות E-27 אדומות של Muuto , המכניסות טיפת צבע ומהדהדות את גווני השטיח האדומים שמכניסים חמימות לחלל.
בסלון הקטן שבמרכז החלל ספה לבנה וכורסה. הספה פונה אל מרפסת הדק, ולא אל מכשיר טלוויזיה התלוי על הקיר. מנורת zettelz-6 של אינגו מאורר תלויה מתקרת העץ ומשתלבת בגוונים הטבעיים של הבית. מרפסת דק רחבה נמשכת מהסלון ומתפקדת כחדר נוסף של הבית. היא מקורה בברזנט ומרוהטת ברהיטי חוץ לבנים. המרפסת פונה אל החצר המשותפת שבין שני הצריפים המשופצים. היא פתוחה, אך מוסתרת מן הסביבה. ישיבה כאן בשעות הערב המוקדמות נותנת תחושה של חופשה בצימר מושקע.
בחדר השינה: שידה צהובה ומנורה מוזהבת
גבול האזור הציבורי מסומן בקיר הקובייה הלבנה, המהווה גב לסלון, ובתוכו מוטמעים ארונות לבנים ומדפים מעץ אגוז. באזור הפרטי, שנמצא מאחורי הקיר, שני חדרי שינה – לאם ולבת – וחדר רחצה משותף. חדר השינה מרוהט בפשטות: מיטה זוגית וארונות קיר לבנים, וילונות לבנים חצי שקופים ושתי נקודות צבע מעלות חיוך: שידת וינטג' קטנה שנצבעה מחדש בצהוב, ומנורת קיר מוזהבת מצידה השני של המיטה.
רצפת הבטון המוחלק נמשכת גם בחדר הרחצה. הקירות מטויחים בטיח פגמנטי בלבד, וכארון כיור משמשת שידת וינטג' ירוקה ובוהקת. גם כאן המראה נתונה במסגרת פלדה שחורה, כמו זו שבמשרד, ומעליה מנורת קיר מוזהבת.
איך הופכים מחסן טחוב ביפו לדירת אירוח? לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
