התלמיד מפריע בשיעור ומתחצף?
כנראה שיש לו הרבה יכולות גבוהות

"מה, נשמה? מה קרה?".

"נפלת על הכיתה של עידו" (שם בדוי מאוד).

להתכונן למיני-קרב?

היום, אחרי שנים של הוראה, אני כבר לא מרשה את מה שהרשיתי אז. מבחינתי היום, זה לשון הרע. לספר לי משהו על ילד מסוים, זה בעצם לזרוע לי זרעים שחורים במוח ועם הזרעים השחורים האלה אני עלול להיכנס לכיתה ולהשקות את הזרעים, כך שיצמחו פירות שחורים "מתוצרת עידו".

הכוונות של המורה היו טובות. הוא רצה להכין אותי לקראת המפגש (מבחינתו מיני-קרב) עם אותו תלמיד. "תקשיב טוב. העידו הזה ממריד את הכיתה, מדבר בלי הפסקה, חושב את עצמו" וכדי לארוז את זה יפה-יפה הוא הוסיף: "פשוט חוצפן!"

יכולתי להיכנס לכיתה עם ארבעת הזרעים השחורים האלה, לסמן את העידו הזה, להתחמש באגו מולו ובהזדמנות הראשונה לירות בו יריית רסס. יכולתי לירות בו מילים כך שכל מי שסביבו יקלוט שלא מתעסקים איתי. על פניו הייתי משיג את התכלית - 'עידו לא יעשה עלי דאווינים. אצלי הוא יהיה ממושמע'. אם הייתי מאפשר לאגו שלי לנהל את המצב, הייתי עלול לקבע אצל עידו את התפיסה הזאת, שמבחינתו כל המורים חושבים עליו שהוא בעייתי, ממריד, מפריע, חוצפן. אם הייתי פועל ככה, הייתי נאלץ כל השנה להתעמת איתו ומדי פעם להגביר את עוצמת הענישה ו/או ההפחדה.

וגם, אם הייתי "מכניע" אותו, הייתי מלמד אותו שיש רצון שלו ויש רצון שלי וכדי שרצוני יתקיים אני מפעיל אנרגיה אלימה. הוא היה לומד, באופן לא מודע, "כל דאלים גָבֵר" – מי שחזק מנצח ואז יוצא להפסקה עם התובנה הזאת בתת המודע שלו וכשרואה, נניח, כדור שילד אחר מחזיק וגם הוא רוצה, אז הוא היה פשוט פונה אליו בשפת גוף מאיימת – "תן ת'כדור! תביא ת'כדור. אני אומר'ך", הרי הוא למד ממני באופן לא מודע שאם אני רוצה שהרצון שלי יתקיים (שהוא יהיה בשקט), אז אני פשוט מפעיל אנרגיה אגרסיבית. ואם המורה עושה את זה, אז כנראה שזו הדרך.

מתכונן למפגש עם עידו

רגע לפני שנכנסתי לכיתה, החלטתי לעשות עבודה עם עצמי מול העידו הזה. אני מאמין שילד שרואים אותו בעין טובה, כשמפרשים את ה"שלילי" שיש בו לחיובי, כשממש מצליחים לראות את זה ולהרגיש את זה, הכוס שיש לו בלב מתמלאת ולאט לאט הוא מתחיל לשתף פעולה, ליצור קשר, לצמצם התנהגות שלילית, לכבד בחזרה. אבל זה חייב להיות משהו שאני מאמין ומרגיש בתוכי כלפיו. אני מאמין שהתקשורת שלנו עם ילדים עוברת באמצעות "בלוט'וס רגשי". כלומר, הילד מרגיש את המחשבות והרגשות האמיתיים שאנחנו חווים ולכן הדרך היחידה לראות אותו בעין טובה, זה אך ורק כשאני מצליח לפרש מחדש עד כדי שינוי ההרגשה שבתוכי מולו.

את "ממריד את הכיתה" פירשתי מחדש ככריזמטי: יש לו חוש מנהיגות טבעי. אני מאמין שאם יעשו מבחני פילת לראש משפחת פשע ולרמטכ"ל, יגלו שיש להם פחות או יותר את אותם כישורים. הרמטכ"ל לקח את היכולות שלו לצד אחד וראש משפחת פשע לצד אחר.

את "מדבר בלי הפסקה", פירשתי כיכולת ווירבאלית גבוהה: יש לו תחושה עמוקה שיש לו מה להגיד וכדאי לסובבים לשמוע אותו. נראה לי שלכל מורה יש את התחושה הזאת, שיש לו מה להגיד ושכדאי לאחרים לשמוע אותו. זו יכולת שמשרתת מצוין תפקידים הקשורים בהרצאות, עריכת דין, פוליטיקה, כתיבה וכולי.

את "חושב את עצמו", פירשתי כ"לא רואים אותי": רוב האנשים יפרשו את המשפט "חושב את עצמו" כשחצן. אני מאמין באמונה מוחלטת שככל שאדם אומר יותר "אני אני אני אני", בתוכו יש תחושה של "עני עני עני עני". ככל שאני עסוק בלהגדיל את הנוצות הצבעוניות שלי כלפי חוץ באופן מופגן, ככה בתוכי יש תחושה שלא רואים אותי, שאני שקוף, שאני לא נחשב. ולכן, כשאני בוחר לפרש את ה"חושב את עצמו" כבקשה סמויה לתשומת לב, נולדת בי אמפטיה כלפי הילד. אני מכיר את התחושה העמוקה שלא רואים אותך. גם לי יש אותה.

את "חוצפן" הפכתי לכן ואמיץ: פשוט הפכתי אותה ללשון רבים - "חוצפנים" וגיליתי שהיא בעצם שתי מילים מחוברות: "חוצ" ו"פנים". כלומר, מוציא אל החוץ את מה שיש לו בפנים. במילה אחת - "כנות". לפני כמה שנים הייתה תקופה שבה היו לי בארון הבגדים מלא חולצות מאותו סוג, גאפ שרוול קצר עם פתח וי, בשני צבעים, שחור ולבן ויצא שלבשתי כמעט רק את החולצות השחורות. תמיד היה ילד בכיתה שהיה אומר לי: "וויי, מה זה? מה, יש לך רק חולצה אחת בארון?"

יכולתי לבחור לתת לאגו שלי לנהל אותי ולכעוס עליו: "איך אתה מעז? חוצפן! מה זה עניינך?" וכולי, אבל כשאני שם את האגו רגע בצד, אני מגלה שלילד הזה יש את האומץ להגיד לי, את מה שבטוח עוד לפחות שישה ילדים חושבים ולא מעזים להגיד. אני מעריץ אנשים שיש להם עוז להגיד את האמת שהם חושבים. לי אין את האומץ הזה.

עידו כקפטן הכיתה

את עבודת הפירוש מחדש עשיתי בתוכי, לפני שפניתי לעידו בכלל ומהתחלת המפגש עם הכיתה התחלתי לחפש בו את הדברים האלה וברגע שראיתי ניצוץ מזה, שיקפתי לו. בהתחלה עידו לא האמין לי. ראיתי את המבט החושד שלו. ילדים כמו עידו חווים פרגון וחיזוקים כסוג של מניפולציה ומיד מתגוננים מולה בהטלת ספק מופגנת. עידו השתמש בעוז שלו כדי להגיד לי בפנים: "יאללה, מה אתה מחרטט אותי. אתה כמו כולם. תיכף יתגלה הפרצוף האמיתי שלך".

זה לא קל, אבל אני כבר יודע שכל מה שאני אמור לעשות זה להיות עקבי עם הפרשנות החיובית שלי עליו, עם ראיית הטוב בו. מה שהוא באמת מבקש ממני כשהוא מאתגר אותי בהתחלה, זה "בבקשה, תתמיד, אני ממש רוצה שתצליח לשכנע אותי שאתה באמת רואה את הטוב הזה בי. תשכנע אותי שאתה רואה אותו, כדי שגם אני אצליח להשתכנע שיש בי את הטוב הזה" ואני השתדלתי מאוד למלא את הבקשה הסמויה הזאת שלו.

תוך מספר שיעורים עידו הפך להיות מה שאני קורא "הקפטן של הכיתה". הוא הפך את הכריזמה שלו, לכזאת שדואגת שהכיתה תיכנס בזמן לשיעור ותעבור להקשבה כשאני מחכה לשקט. הוא חילק תפקידים כשקיימנו תרגילים קבוצתיים והכי הכי חשוב, הוא חייך. העיניים שלו נצצו. האור שראיתי בו, הפך להיות האור הפנימי שלו.

הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .