החמאתם לאחד מילדיכם? בדקו אם זו לא בעצם הטפה לאחיו
לפעמים, כששרון כהן מחמיא לבנו, הוא מרגיש שהוא עושה את זה בעצם כדי להגיד משהו בין השורות לבתו. אז להחמיא או לא להחמיא? הכל תלוי איך עושים את זה
שבת. גן משחקים. אחה"צ. מורי (כמעט בן 3), ליבי (5) ואני ליד הנדנדה. ילדה בת שנתיים וחצי מתקרבת אלינו עם סוכריית טופי בפה ואחת ביד. היא מתקרבת לליבי ונותנת לה, בלי לשאול. ליבי מופתעת ומתרגשת. מופתעת מהנדיבות ומתרגשת כי אני בדרך כלל לא מרשה סוכריות, אז היא שולחת לי מבט של "אין ברירה. היא נתנה. לא נגיד לה לא". מורי גם רוצה. הילדה הולכת עד בית הכנסת וחוזרת עם עוד סוכריה למורי.
ליבי: "אבא, היא ילדה מאוד נדיבה".
"נכון, ממי". התבוננתי בליבי, כדי לבדוק לאן היא לוקחת את זה.
בין קנאה להשראה
ערב. מיטה לפני שינה. מורי מחזיק בקבוק עם מים. גם ליבי רוצה מים.
"תיכף. אני הולך להביא לך".
"לא רוצה. אני רוצה את של מורי!"
"אז תבקשי ממנו".
"הוא לא יסכים", היא מתחילה בבכי, בכי שאני מזהה אותו מיד כגירוד רגשי של עייפות. מורי מוציא את הבקבוק מהפה ונותן לליבי. ליבי לוקחת ונרגעת. שניהם שקטים.
על קצה הלשון שלי נדחסות המילים "מורי, זה מאוד נדיב מצדך" והן מבקשות להפוך למשפט. שנייה לפני שהן עפו החוצה, קלטתי שהכוונה הסמויה שביקשה לחבר את המילים האלה הייתה הטפה; משפט שהוא תחפושת לכוונה האמיתית והיא: "ליבי, תראי כמה כדאי להיות נדיב. תראי איך אני נותן חיזוק חיובי על זה". אני מכיר את המשפטים האלה שלי. בשם הגברת הטוב הם צובטים רגשית. שתקתי. פתאום קלטתי איפה מתחיל הפיצול בתוכנו בין קנאה להשראה.
אנחנו מקנאים במי שעושה משהו טוב ומקבל פרגון, כי אי שם בינקות הרגשנו שמשווים אותנו למישהו שעושה טוב (ילד טוב, נדיב, עם ציונים גבוהים, חכם, חרוץ, "ממושמע", מסדר את החדר). הראו לנו את הטוב שלו, כשבעצם גרמו לנו להרגיש שאנחנו לא כאלה, שאנחנו צריכים להשתנות כדי לקבל את האהבה הזאת שהוא מקבל כרגע. הרגשנו פחות כי מישהו כרגע היה יותר.
ומאז, באופן לא מודע, בכל פעם שאנחנו רואים משהו טוב שמישהו עושה ומקבל על זה פרגון, אנחנו מרגישים את תחושת הנחיתות, את הצביטה העתיקה, את הכאב שגורם לנו לרצות להכאיב בחזרה וזו בעצם כל מהות הקנאה - להקטין את האחר כדי להחזיר לעצמנו תחושת "אני גדול". זו בעצם תורת היחסות של היחסים. הכל יחסי. אז שתקתי ונתתי לעצמי להפנים את התובנה הזו עוד יותר לעומק.
ללמד בלי להטיף
אני מקנא במישהו שמפרגנים לו. כמובן שזה בתנאי שהמישהו הזה יושב על "המשבצת" שלי, המשבצת עליה מבוסס הדימוי העצמי שלי, כי אני מיד מרגיש בתוכי, ביני לביני, שמשווים אותי אליו ואם כרגע הוא יותר, אז אני בטח פחות. וזה כואב. אז הנטייה המיידית כדי להקטין את הכאב, זה לחפש בתוכי משהו שיקטין אותו (לשון הרע פנימי), כדי לחזור ולהרגיש גדול יותר.
אחרי כמה שניות של דיבור פנימי בתוכי הגעתי לתכלית הפנמה של התובנה.
ליבי: "אבא, מורי נדיב כמו הילדה שנתנה לנו היום סוכריות".
"נכון ממי. זה מעשה מאוד נדיב".
היא שתקה שוב. הקשבתי לאינטונציה שלה. הרגשתי אותה מתבוננת בזיכרון שלה מהילדה היום. הרגשתי שהיא לא אמרה את זה עם אנרגיה של 'אני פחות, היא יותר' או עם איזה גוון דקיק של כאב קנאה. הרגשתי שהיא בעצם אמרה את זה מתוך מקום של למידה; מתוך מחשבה לאמץ את התכונה הזאת יותר. היא קיבלה השראה.
נדמה לי שמה שמאפשר לנו לפתח את שריר ההשראה ולהזניח את שריר הקנאה זה שמאפשרים לנו ללמוד בלי להטיף לנו, בלי להשוות אותנו במודע או שלא במודע והכי הכי שמאמינים בטוב שבתוכנו; שרואים אותו גם אם הוא כרגע מסתתר מאחורי איזה צורך או דפוס הישרדותי כזה או אחר.
הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.
