מה עושים עם הילדה הלא מקובלת בכיתה? נותנים לה להיות מי שהיא

מים שקטים

אני מכיר את נטע כבר ארבעה שיעורים. היא באמת לא מצביעה בשיעורים ולא מדברת עם אף אחד שיושב לידה, אבל עד לאותו רגע שבו היועצת שיתפה במה שהיא חושבת עליה, לא הרגשתי שמשהו לא בסדר. להיפך, משהו בה מסקרן אותי מהשיעור הראשון. יש לה מעין אנרגיה מיוחדת כזאת. שקט מלא בעוצמה.

חשבתי לעשות בדיקה. חיפשתי אותה בהפסקה. ראיתי אותה יושבת על מבנה בטון ומתבוננת בשאר הילדים שמשחקים. חשבתי לזרוק מילה ולבדוק אם יש מצב לשיחה. זרקתי מילה, זרקה שתיים, זרקתי שלוש, זרקה משפט שלם והתפתחה שיחה. תוך דקותיים קלטתי איזה עומק יש בתוכה.

יש ילדים שנולדים עם נשמה זקנה. ילדים כאלה עם עומק ושקט פנימי, כזה שאני חולם שיהיו לי. יש לה יכולת להתבונן על העולם מזווית מרתקת ועמוקה. הרגשתי סוג של כבוד מיוחד כלפיה. ואז קלטתי משהו לגבי הדבר הזה שנקרא "ילד מופנם". קלטתי שרוב הילדים שמוגדרים כמופנמים (אני כותב רוב, כדי להשאיר מקום לכאלה ששתיקתם והתכנסותם פנימה מאותתת על קושי ומצוקה וצריך לעזור להם), הם בתכלס ילדים עם עולם פנימי כל כך עשיר, שאין להם צורך בגירוי של העולם החיצוני. אלו ילדים שיש להם מעין שלט עם שני ערוצים, כפתור "ערוץ עולם פנימי" וכפתור "ערוץ עולם חיצוני" והם פשוט מעדיפים להיות בערוץ העולם הפנימי.

חשבתי על כל מיני סופרים ומשוררים מפורסמים או כל מיני מדענים ששינו את העולם בהמצאותיהם. אני מניח שחלקם הגדול לא היו ילדים "רגילים". סביר להניח שחלקם הגדול היו "מופנמים"; כאלה שהעולם הפנימי שלהם היה עשיר כל כך, שלא הרגישו צורך להתמלא במה שהיה לעולם מחוץ להם להציע. אני מניח גם שרובם חוו בעומק שמשהו בהם לא בסדר, כי המבוגרים סביבם היו מודאגים לגביהם.

מותר לה להיות מי שהיא

מאז שהכרתי את נטע, כשמישהו אומר לי שיש בעיה עם ילד מסוים כי הוא מופנם, אני קודם כל בודק האם הוא שייך לקטגוריה של "צופי הערוץ הפנימי" ומתברר שוב ושוב שכשאני בודק לעומק, עם עיניים אובייקטיביות, נטולות שיפוטיות מקדימה, אני מגלה ילדים עם עולם פנימי מרתק.

לנו המבוגרים יש ראייה תבניתית של מה זה ילד שמח; מה זה ילד שטוב לו. חלק מהראייה הזאת אומרת שילד שמח זה ילד צוהל, שמשחק עם ילדים אחרים (כמובן שזה לרוב נכון), אך תפיסה כזו עלולה להקרין לילד שבוחר בערוץ הפנימי, באופן לא מודע, שמשהו בו לא בסדר.

לילדים אין בעיה עם הדימוי העצמי שלהם, עד לרגע שהם מתחילים לחוות שיפוטיות סמויה וגלויה כלפיהם, מצד המבוגרים סביבם. נטע יכולה בקלות לגדול בעולם שבו מקרינים לה שמשהו בה לא בסדר. זה עובר אליה במבטים קמוטי הדאגה, זה עובר אליה דרך האינטונציה שמרמזת לה שבאים לבדוק מה לא בסדר איתה ומה אפשר לעזור לה. זה עובר אליה דרך שיחות יעוץ בהן לא ברור לה מה רוצים ממנה, כי מבחינתה עד לרגע הזה הכל היה בסדר.

אחרי שהפנמתי שנטע היא ילדה עם עולם פנימי עשיר ויש לה את עצמה, שיתפתי את הצוות בחדר המורים. הם התחילו לחפש בה ולמצוא את אותו עומק. היא סקרנה אותם מזווית חדשה ומה שהכי חשוב, הם צמצמו את התדר המודאג כלפיה. הרגשתי שהיא נינוחה יותר. היא לא הפכה להיות הילדה ה"מקובלת" בכיתה. היא פשוט הרגישה שמותר לה להיות מי שהיא; להיות מקובלת על ידי עצמה וזה בתכלס פסגת הערך העצמי שאדם יכול להגיע אליו, בעיניי.

הדרך להעניק לילדים את האפשרות לפתח עמוד שדרה פנימי יציב, חזק ובטוח, היא אך ורק כשאנחנו רואים אותם דרך עין טובה, עין שמצליחה לפרש אותם כטובים. כדי להצליח, עלי להתחיל בלבדוק האם האמונות שלי, לגבי מהו ילד "בסדר", מקובעות. זה בעצם אימון שריר האמפתיה - להבין ולאהוב את כל "סוגי" האנשים, גם אם הם שונים ממה שנתפס לי כבסדר.

הדף שלי בפייסבוק, משמהות - שרון כהן , הוא כמו ילד. כשמחבבים אותו, הוא מעניק המון בחזרה. וגם מוזמנים לגלות עוד גוונים בקשת האפשרויות שאני מבקש להציע, באתר שלי .