לשימוש הבלוג בלבד
    אנשים

    "אנחנו מחסלים סיכוי להסדר. צריך להחזיר את האמון שאיבדנו זה בזה"

    נעמי פולני מתייחסת ליחסים בין ישראל לפלסטינים ומכה על חטא: "במלחמת השחרור הייתי בטוחה שאנחנו מנצחים ודי. לא לקחתי בחשבון את זכותם פה". פרק כ"ג

    דליה גוטמןפורסם: 14.03.16 03:00
    נעמי במרפסת ביתה במושבה כינרת. "אנחנו לא יודעים כמה חיים עלובים ודלים זורמים לידנו. מצוקה מתמדת" (צילום: אלעד גרשגורן)
    נעמי במרפסת ביתה במושבה כינרת. "אנחנו לא יודעים כמה חיים עלובים ודלים זורמים לידנו. מצוקה מתמדת" (צילום: אלעד גרשגורן)

    מה שלומי? שלומי עגמומי. אני מגנה אותו על בורגנותו. הוא סעד לבורגנים.

     

    יש ציבור שאין לו קן להתחמם בו. הוא לא רוצה לגעת בהכרעה של חלוקת הקניין, באיזה מנות מחלקים את הנכסים. זאת קערה הפוכה בהגיונוּת של החלוקה.

    מה קורה עם האנשים שאין להם דבר? הם לא ייצאו מהדחי הזה. אנשים נולדים, וברבות שנותיהם מתים באותו מצב. זה בזבוז חיים. עיוות אינסופי. אנחנו לא יודעים כמה חיים עלובים ודלים זורמים לידנו. מצוקה מתמדת. אני מדברת רק על השקריות, לא על השקפת עולם. על העוז והעזוז שהוא מפגין בהבטחותיו. לא רק לנו. גם לשכנינו.

     

    אתה משלח אליהם גלים מאוסים, אז הם פונים לאומות העולם. אין להם גרגיר אמון בנו. למזלנו, הם לא רוצים לדבר איתנו. עכשיו יש לנו נימוק כבד-משקל לזה שהמשא ומתן עצור, לא מתקדם. הם רואים שאנחנו מעמידים פנים, לא בני שיח להסכמים. אנחנו לא מתכוונים. תארי לעצמך שהם כן היו מסכימים. עכשיו אפשר לבנות כמה שרוצים.

     

    כשהלכנו למלחמת השחרור, הייתי בטוחה שאנחנו מנצחים ודי. לא לקחתי בחשבון את זכותם פה. אסור לזרות חול בעיניים. מוכרחים להתנתק מהנלוזוּת הזו, חגיגת הסילוף. הבנייה היא בשורש המרירות שלהם. אנחנו מחסלים סיכוי לאיזשהו הסדר חלוקה. אז לך תהיה שאנן ותאמין שרוצים שלום. די עם זה. אני בטוחה שגם בין אנשיו יש כאלה שיודעים שצריך להחליט. אין מנוס. בעוד שנים הם יהיו הרוב. צריך לשוב ולבסס את האמון שאיבדנו זה בזה.

     

    >> ולמרות הכול, נעמי מאמינה ששני המנהיגים רוצים שלום

     

    "הבחנתי פתאום שכל השוליים העליונים של הקן התפוררו ואינם. וזה הדאיג אותי" (צילום: אלעד גרשגורן)
      "הבחנתי פתאום שכל השוליים העליונים של הקן התפוררו ואינם. וזה הדאיג אותי"(צילום: אלעד גרשגורן)
       

       

      אצילותן של הציפורים האלה

       

      שלום חביבתי. אז הבה. אני לא יודעת אם זה מספיק מרתק, אבל כשחווים את זה, זה נהדר.

       

      שימי לב. כבר שנים יש אצלי במרפסת קן של סנוניות, ויש לי סיפור עם סנונית הרפתות. כך למדתי מתוך ההתנהגות שלהן.

       

      כשמונה שנים הקן היה במרפסת האחורית. עכשיו, במרפסת שצמודה למטבח.

       

      הן מצחיקות נורא, הסנוניות: מלכלכות תענוג, והן תמיד זוג. היא תמיד טורחת בקן. כשהאביב מתחיל לרחף מעלינו, אז הקן מִתְחַיֵה. היא מכינה לחיים החדשים שירבצו שם. אני מחליטה שהיא הנקבה. הוא תמיד בעמדה שלו על האצטבה. רואים אותה טורחת, והוא טרדן כזה: מדי פעם הוא מרביץ דבוקת צלילים של טענות. אני לא יודעת מה התפקיד שלו. יכול להיות שאחר כך, כשיש גוזלים, גם הוא מביא להם מזון, משתתף בהזנתם.

       

      תוך כדי מעופם הם לוכדים את המזון שלהם, שזה חרקים זעירים, מעופפים, ומביאים לקן. כשיש גוזלים, אתה רואה אותם טורחים יומם ולילה.

       

      כבר שנים קיים אצלי הקן הזה, וכל שנה אני אומרת, "אויש, אולי ניפטר מהן", כי במעופן הן גם זורות בתנופה זבל עופות טרי, רענן, על קירות המרפסת.

       

      השנה, כשהתכונה סביב הקן התעוררה, הבחנתי פתאום שכל השוליים העליונים שלו התפוררו ואינם, וזה הדאיג אותי: עכשיו לא יהיה מקום לגוזלים להשעין את הראש. כי זו הפוזיציה שלהם - הם נשענים על השוליים, ואת רואה חמישה פיות פעורים. נדמה לך ש-24 שעות זו הפוזיציה. שורה של פיות פעורים. ועכשיו, כשהשוליים התפוררו, דאגתי שתהיה נפילה המונית של הגוזלים.

       

      תמיד קיימת צפיפות אחרי שבקעו כל הביצים. לא אחת נשמט גוזל קטן לרצפה, וכשזה קורה, זה עצוב מאוד. אין תקומה. אין מי שירים אותו בחזרה לקן. זה חד-כיווני. אבוד לו. ממש טראגי לחשוב על זה. ועכשיו גם אין שוליים, ואני כל הזמן נתונה בזה בגלל הדאגה.

       

      ופתאום, אני אומרת לך, פתאום אני מתבוננת בקן, ואני רואה שיש טלאי בחזית, יש גדר מסודרת. כאילו תופרת טובה התאימה את הטלאי לחסר. משהו נהדר.

       

      עכשיו הקן מורכב משני צבעים: הקן הקיים, שספג אבק ולכלוך במשך השנים, והגדר החדשה, הבהירה.

       

      מה שהתמיה אותי, מה גרם ליוזמה שלהם להשלים את הקן. והייתה לי מחשבה טיפשית, של בני אנוש: הם בטח דואגים לעוללים שלא יישמטו כשייצאו לאוויר העולם. אבל לא. ההשגה הנכונה היא בעצם חשש לאיתנות הקן: קן שלא הושלם, יש להשלים, אז השלימו.

       

      זה קרה כאילו מהיום למחר, וזה ריגש אותי. הייתי מזועזעת ריגוש. זה התמיה אותי, מה הניע אותן לפעולה.

       

      הן פתרו לי את המצוקה, שתי ציפורים קטנות. אני אגואיסטית: המצוקה שלי נפתרה, אבל מה שחזק יותר זה אצילותן של הציפורים האלה, הרפואה שהן הביאו.

       

      >> למה נעמי אוהבת כל כך בעלי חיים?

       

      "פתאום אני מתבוננת בקן, ואני רואה שיש טלאי בחזית, יש גדר מסודרת" (צילום: רחל מפטש)
        "פתאום אני מתבוננת בקן, ואני רואה שיש טלאי בחזית, יש גדר מסודרת"(צילום: רחל מפטש)

         

        >> לכל השיחות הקודמות של נעמי פולני ודליה גוטמן

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        דליה גוטמן היא בעלת הבלוג פוסט פלמ"חניקי, הכולל שיחות שהיא מקיימת עם המוזיקאית והבמאית-כוריאוגרפית נעמי פולני, מי שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של הרכב מיתולוגי אחר – התרנגולים.

        נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.

        דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.