בכתבת השער שלנו יש סקופ עצוב שלא כדאי לפספס: זו תהיה העונה האחרונה של דלאל, בעל פיצריית "הסובל", שמגלם בסדרה את עצמו. הסיבה היא תשישות יתר של נאור ציון מעבודה עם דלאל, כזו שעלולה לעלות בבריאותו הנפשית. אבל מי שמכיר את תחושת המאנצ'יז הלילי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, יודע כבר שאת השואו האמיתי של דלאל אפשר לקבל מדי לילה באופן חי ובלתי מתפשר, במחירים סבירים לסלייס. את המונולוגים החיים שלו דלאל מאלתר בלי תסריט ובימוי, וככל שיש לו יותר קהל כך ההתפייטות שלו מספקת יותר ויש האומרים שמעניקה לפיצה טעם לוואי, וגורמת לסועד לחשוב שהיא יותר טעימה משהיא באמת. אבל אל תגידו לו את זה.
נותן בראש
לתפקיד אורח - ממוני מושונוב בעליונים ועד רותם סלע בתחתונים - מוסיפה אווירת חג משמחת.
מצד שני, לא מרפה ממני התחושה שעל הנייר הכל נראה הרבה יותר טוב. בעולם של נאור כולם נשמעים מאוד דומים זה לזה, כשהם מנסים להדביק את קצב התסריט ונופלים בכל פעם מחדש באמינות. זה לא שהמשחק איננו טוב, זה שהוא לא מקבל סיכוי. מלי לוי למשל, שהחליפה את תמר קינן כצלע הנשית בחבורה, כבר הוכיחה כי היא יכולה להיות שחקנית רצינית ב"המשרד", אבל משהו בתזזיתיות שנאור ציון דורש ממנה, מסרס את יכולותיה. מצד שלישי, כשציון מדביק את הטקסטים האלה לשחקנים מבוגרים כמו דלאל ורונית איבגי, זה קורע מצחוק, דווקא משום הפער בין דמויותיהם הכבדות לטקסט הקופצני שנאור שם להם בפה.
ומצד אחר לגמרי, הסדרה הזו באמת כתובה היטב. לא מתוחכמת, לא מתחכמת, אבל בנויה על רעיונות חזקים וסיינפלדיים במהותם. אחרי שהבריק בעונה הקודמת עם תזות "הפרחה הסמויה" או ההבדלים בין מלצרית למארחת, ציון נותן צוהר לתיאוריות מורכבות אחרות, כמו משפחות מרוקאיות שסובלות מאליטיזם מזרחי (בכיכובו הלא מביך להפתיע של יוסי בובליל), או שיטות פסיביות אגרסיביות להשגת בחורות.
מצד נוסף (כבר איבדתי ספירה), התוכנית הזו עדיין חולה בהתמכרות איומה לכוסיות. כל הבחורות שמקבלות זמן מסך אצל "החברים של נאור" אוחזות ברגליים ארוכות ושפתיים משורבבות, זהו עולם שבו לא קיימת אשה שהיא רק חמודה. לפעמים זה בא על חשבון המשחק שלהן, ולפעמים סתם נראה מגוחך כשגברים הנושקים ל־40 לעולם לא ייראו כאן בחברת מישהי שגילה עולה על 25. מצד שני, אולי אני סתם מקנאה. מדובר, כאמור, ביחסים מורכבים.
"החברים של נאור 3", שלישי, 21:00, ערוץ 10
