הבלוג פוסט פלמ"חניקי מציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית: המוזיקאית והבמאית נעמי פולני, שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בלהקת הצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ואם לשניים מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא ידועה באורח חייה הצנוע, בעברית העשירה שלה ובדעותיה הנחרצות בנושאי תרבות ואקטואליה. את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.
אני אומרת לך, תמיהה ענקית. קיבלתי ביום רביעי את הקלנועית.
שמה רוזה. דני מקיבוץ אפיקים,
שידו במעל הזה, הביא לי אותה.
למה תמיהה? מי עוד עושה מעשים כאלה? הביא ונתן לי שיעור. התנעה, רוורס, איך לנעול ולקשור אותה. הכול. איתו אני כבר בטוחה. הוא אמר לי להתאמן כל יום, אז אתמול כבר נהגתי בכביש מחוץ לחצר. למכולת עדיין צעדתי היום, כי יש שם משעולים צרים. לזה אני עוד צריכה להתרגל. אני גם מאוד נזהרת שהקלנועית לא תישרט. לא נעים לי מאפיקים.
עכשיו באות השאלות. "איך יש לך תעוזה? תוכלי לנהוג?"
בכלל, על כל מה שאני עושה, תמהים. "מה, התחלת מחשב? כל הכבוד לך, נעמי, כל הכבוד".
"מה, טרמפים? כל הכבוד. אהה, את נוסעת לנכדים?" ואם אני אומרת שלא, אז אומרים, "בטח את נוסעת לקופת חולים".
יש לי מטלות, אני אומרת. על זה הם שואלים בחוסר אמון מוחלט, "מה? הגעת לתל אביב באוטובוס? כל הכבוד. מתי את חוזרת?"
הערב בשש.
"איך תגיעי, באוטובוס? כל הכבוד".
הרשרושים האלה של "כל הכבוד" ממלאים את ימיי בלי הרף.
מזמינים אותי לקפה. מצטערת, אני אומרת, היום אני עסוקה.
"מה כבר יש לך לעשות? את בת 88? הלוואי שאני אגיע לזה". או, "איך עשית את זה?" ואני מרגישה שאני צריכה להתנצל.
צריך להצליח עם האורגניזם, אני אומרת. כשאתה נולד, חשוב שתצא עם אורגניזם בריא. כשנפרדים ממני, תמיד מאחלים לי רק בריאות ועד מאה ועשרים, הבדיחה הנהדרת הזאת.
כשהביצוע מקומם אותי
אני חולה כשהזמרים בזים להברה האשכנזית. זאת אחת המכשלות שלי ליהנות מהחיים
היום אני לאה קצת. אנחנו, הקשישים, תשושים. אנחנו ה"שְמוֹנִיסטים". הערב בחרתי לתוכנית שלי שירי ילדוּת. אני רוצה לעשות מלאכה נאה. לבחור שירים שהם לא מעת אחת, שאין ביניהם מכנה משותף בדור, בזמן - אבל כשהם יחד, פתאום שיר נוסק מחדש בגלל המיקום שלו. אני רוצה למזג אותם כאחים. מין דמוקרטיה כזאת.
לא כל הביצועים מאפשרים את זה. לפעמים אני מוותרת על שיר אם הביצוע שלו מקומם אותי. אני חולה כשהזמרים בזים להברה האשכנזית כי רואים בזה נכס של הגולה ומחליטים לשיר שיר שנכתב בהברה אשכנזית, בהברה ספרדית.
למשל, שיר של חיים נחמן ביאליק. הוא נכתב בהברה אשכנזית. ההברה לפני האחרונה מודגשת: "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני". נסי את זה. אם נשיר את השיר בהברה ספרדית, נשנה בעצם את המשקל שהמשורר הציע, ויישארו לנו צלילים מיותרים. זה חטא. זה לא מה שהמשורר כתב. זה רוצח את עבודתו היסודית של המחבר, שהיא חריזה ומשקל.
כשאני שרה שיר כזה, אני רוצה לדעת מה פרק הזמן שבו השיר הזה צמח, פרח. ואם זמר רוצה "לְבַיית" את השיר ומשנה את המשקל, הוא מחבל בעדות הזאת.
גם תוכן השיר - גולה לעומת מולדת. "אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה, בחורף בעוזבך מעוני". הוא מקבל את פני הציפור שביקרה בארץ ישראל ושואל מה נשמע שם. תוכן השיר הולם למשקל.
זאת אחת המכשלות שלי ליהנות מהחיים: אני סובלת כשאני שומעת חבלות כאלה. את יודעת מה? בפעם הבאה אדגים לך עוד שיטות חבלה בשירים. עכשיו אני הולכת לעשות שיעורי בית במחשב. אני תלמידה רעה, ועכשיו אני מוכרחה להיטיב את עמדתי כתלמידה.
"אל הציפור" של ביאליק בביצוע מיכל טל
להכין סלט חצילים
פעם התאוויתי לכל הקינמונים, הקארים, הכמונים. היום יצר הטעימה שלי הוא הפשוט ביותר
שלום, יפה, אני בדיוק מכינה סלט חצילים.
איך? אז ככה. בשנים האלה, המִתְקוֹששות שלי, יצר הטעימה שלי הוא הפשוט ביותר. פעם הייתי עושה סלט חצילים עם מיונז או טחינה עם קצת הל. פעם התאוויתי לכל הקינמונים, הקארים החריפים, הכמונים. היום רק לימון, מלח, שמן זית, כי טעם החציל הוא הכי חשוב.
מה יש במקרר שלי? או, המון. יש סלט טונה טעים עם לימון ושמיר ובצל לבן. התכוננתי לעשות פשטידה עם קישואים ותפוח אדמה וכל מיני עלים. יש במקרר ירקות נפלאים שאומרים לי, "נעמי, נו כבר", כי קר להם ויותר טוב להם בפשטידה, אבל אני לא מספיקה. כשאתפנה לפשטידה, אוכל רק חלק ממנה, כי כמה אפשר?
אני נותנת לעצמי בלימות. זה כמו לעמוד לפני מזנון הומה מגירויים של טעימות. אני יודעת היטב לא לנהות אחרי היצרים והמאוויים שהמראה יוצר. אני בשום אופן לא הולכת בעקבות היצרים.
נכון, יש במקרר המון ריבות: ריבת ענבים, שרותי עשתה, וריבת תאנים וריבת גויאבה שאני עשיתי. יש יותר מדי ריבות, אבל כשמגיעה חלוקת הריבות, אני עושה את זה שְווֹיֵה-שְווֹיֵה.
למשל, אם מישהו במכללה שלנו מבקש ריבה, אני עונה לו "ודאי" ושוכחת. אני אומרת לעצמי, טוב, בפעם הבאה, אבל הפעם הבאה דומה לקודמתה, ואז מצטברות צנצנות ריבה במקרר.
את יודעת מה עושים אם הריבה מעלה עובש? מסירים חצי סנטימטר, ואז הריבה טובה.
ועכשיו סלחי לי, פרצו אליי אורחים. "שלום, חברים. שבו, שבו". הלוואי וגם את היית מזדמנת היום. שלום יפה'לה נחמדת.
ולקינוח: נעמי מפתיעה את יענקלה רוטבליט ומבצעת את שירו "בנימין זאב" במופע לכבודו שנערך בקיבוץ דגניה ב' בהנחיית אסף ענברי (מחבר הספר "הביתה"). השיר הולחן על ידי יאיר רוזנבלום והוקלט לראשונה בביצוע רבקה מיכאלי
