היינו זוג צעיר רגיל, שמח, שרצה משפחה גדולה ומצא עצמו נלחם עליה. אחרי בתנו הבכורה התקשיתי להרות ולבסוף בזכות טיפולי פוריות הריתי שלישייה. במהלך ההיריון איבדתי עובר אחד ואושפזתי לשלושה חודשי שמירת היריון. בסופם, נולדו לנו לפני 21 שנים תאומות.

כשהתאומות היו בנות ארבע וחצי נסענו לקניה, לבקר את אחותי, ושם נדבקה בר בווירוס של שפעת, שפגע בשריר הלב. צוותי הרפואה שם לא ידעו מה לעשות והיא הוובאה מקניה בהטסה רפואית, מורדמת ומונשמת, היישר לבית החולים שניידר. אחרי טיפול מסור היא ניצלה, אבל נותרה פגיעה בלב. לבד מאיסור לעסוק בספורט, בר קיימה אורח חיים רגיל. דאגנו שתהיה ילדה מאושרת, וכזו הייתה. שמחה, פעילה, חברת מועצת התלמידים.

ב־4 במרץ 2009, קצת לפני יום הולדתה ה־15, השתתפה בר בחזרות לריקוד אפריקאי לנשף פורים בבית הספר. תוך כדי ריקוד היא פרשה לנוח ובדרך נפלה. בדיעבד התברר שזה היה דום לב. אחותה שנכחה שם הזעיקה אותי והגעתי עוד לפני האמבולנס. התקשרתי לרופאה שלה והיא אמרה שחייבים לבצע בה החייאה מלאה, בעזרת מכשיר דפיברילטור שגורם שוק חשמלי - הדבר היחיד שיכול להציל באירוע של דום לב. אבל האמבולנס הגיע ללא ציוד החייאה. בינתיים, המורות ניסו לעשות לה הנשמה ועיסוי לב, וכשהגיעה ניידת טיפול נמרץ נתנו לה שוק חשמלי, אבל היא כבר הייתה מתה.

זה היה כמו סרט אימה, אלא שכאן אנחנו היינו השחקנים. תחושה נוראה לעמוד שם מבלי יכולת לעשות משהו! ברגעים כאלה, הלב מתנפץ לרסיסים, כמו פסיפס. השנה שאחרי מותה של בר הייתה קשה מאוד. קשה לחיות. קשה לנשום. אבל מאחר שאני טיפוס לוחם, בחרתי בחיים. בבית היו עוד שתי בנות שחוו טראומה איומה והייתי חייבת להעביר להן מסר שצריך לקום בבוקר ולהמשיך את החיים.

כשנה אחרי האסון, עלתה המחשבה להקים את עמותת 'הלב של בר'. הרעיון היה של התאומה שלה, שאמרה לי: 'אמא, את חייבת לעשות שינוי כדי שמה שקרה לבר לא יקרה לאחרים!'. וכך גילינו שב־2008 הועבר בכנסת 'חוק מכשירי החייאה', הקובע שבכל מקום ציבורי חייב להיות מכשיר החייאה, אך לא תוקנו לו תקנות והחוק לא הופעל. החלטתי לפעול לקידום התקנות ולהגברת המודעות בציבור לעובדה שמכשירי ההחייאה הללו מצילי חיים, במובן הפשוט של המילה.

בארבע השנים האחרונות עשיתי סוויץ' בחיים. קודם הייתי מנהלת תפעול בחברת הייטק, כיום אני מרצה ועוסקת באימון וטיפול באנשים במצבי שכול ומשבר ופרסמתי את ספרי 'פעימות לב', שעוסק בסיפורי האישי ובצמיחה ממשבר.

אבל עיקר פעילותי (בהתנדבות מלאה), בעמותה שהקמנו. במסגרת הפעילות יצרתי קשר עם חברי כנסת ושרים ופעלתי ללא לאות לפתוח מחדש את החוק ששכב שש שנים כאבן שאין לה הופכין, ולשכנע בחשיבות הפרישה של מכשירי ההחייאה בכל מקום. בנובמבר 2014 החוק נכנס לתוקף, למעט במוסדות חינוך, ואני פועלת להרחיב את החלתו גם שם - הרי בר מתה בבית הספר!

הדפיברילטור, שבעולם המערבי נמצא בכל מקום ציבורי, הוא מכשיר קטן (1.2 ק"ג בלבד) שמחירו 4,500 שקל והוא פשוט להפעלה. כל אדם, ללא צורך בהכשרה רפואית, יכול להפעיל אותו ולהציל לאלתר חיי אדם שלקה בדום לב.

רק לאחרונה פנו אליי מתנועת הצופים בעניינה של ילדה בת 11, חולת לב, שהשתוקקה לצאת למחנה קיץ. אמה, ששכלה בן מדום לב, קנתה מכשיר כזה הביתה ולבית הספר, אך התנאי היחיד שהרופא אישר לילדה לצאת למחנה היה מכשיר החייאה. פניתי לחברת ש.א.ג, שתרמה מכשיר והדריכה את סגל המדריכים בשימוש בו. הילדה יצאה למחנה וחזרה מאושרת. הגשמנו לה חלום".

השורה התחתונה

"ההבדל בין לשבת שבעה לבין לצאת מבית החולים על הרגליים בתום כמה ימי אשפוז, הוא מכשיר ההחייאה הזה. מחריד אבל אמיתי".

_______________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: