"כשהייתי בן ארבע התגרשו הוריי. כשהייתי בן שמונה, התחתן אבי שנית ונולדו לו שלושה ילדים: שני בנים, ונועה הקטנה, בת הזקונים, הבת היחידה במשפחה המורחבת. היא הייתה צעירה ממני ב-14 שנה.

"נועה הייתה ילדה מיוחדת מאוד, יפהפייה, מתוקה. אבא שלי היה משוגע עליה. שניהם נולדו באותו תאריך: 16 בפברואר. הוא פינק אותה כמו שאבות מפנקים בת יחידה ועוד בת זקונים. על אף שלא גרנו באותו בית, נפגשנו הרבה בארוחות המשפחתיות של לילות שבת. נועה הייתה האחות הקטנה ואני פינקתי אותה ושיחקתי איתה. מגיל צעיר היא ניגנה בפסנתר שאבא קנה לה, הופיעה בקונצרטים והייתה מקור לגאווה גדולה. תמיד הייתה מוקפת בחברות ובאהבה.

"לקראת שנת 2002 התבשרנו שאשתי בהיריון ראשון, עם בת. שמחתי מאוד שהולכת להיוולד עוד בת במשפחת הבנים המפורסמת. היה לי אפילו חלום: שאבריש מדי לילה את שערה הארוך. נועה הדביקה לה כינוי מיוחד, 'אינשם' והכינוי הזה דבק בה לאורך כל ההיריון.

"במהלך ההיריון גילו אצל אשתי רעלת היריון, והיא נאלצה להתאשפז בבית חולים. בשבוע השלושים בלבד היה חשש למצוקת העובר, ונאלצו לעשות לה ניתוח חירום וליילד אותה. בתנו נולדה במשקל 875 גרם, וברגע שהגיחה לאוויר העולם הובהלה לפגייה לטיפול נמרץ. כשהסתכלתי בה שוכבת שם באינקובטור, ראיתי משהו שנראה כמו אטרייה, ממש בגודל כף היד שלי. חלק מהאיברים שלה עדיין לא התפתחו בכלל.

"לנועה זה לא הפריע. כשהיא שמעה שיש לה אחיינית חדשה, היא התלהבה מאוד. היא מיהרה לנסוע עם אבא לבית החולים כדי לראות את התינוקת החדשה וכל הדרך שרה 'הולכים לראות את אינשם, הולכים לראות את אינשם'. כשהגיעה, לא נתנו לה להיכנס לפגייה, רק לאבא שלי. אני זוכר אותה מציצה מהדלת, נרגשת ומאוכזבת כאחת.

"בתי נשארה בטיפול נמרץ, זעירה, מונשמת, מלאה צינורות, והלב יצא אליה. אני זוכר איך אמרו לי לעשות לה 'קנגורו': אתה מוריד את החולצה, ואז מוציאים את התינוקת הפצפונת ומניחים אותה עטופה בשמיכה על החזה שלך, למשך עשרים דקות, כדי שתרגיש את חום גופך. אחר כך היא שוב נלקחת חזרה לאינקובטור שלה.

"הימים היו לא פשוטים. כמנהל ישיבות ארצי בחברת 'יס', מקום עבודתי באותם ימים, הייתי צריך לתמרן בלי סוף בין העבודה המאומצת לבין בית החולים. ואז, בוקר אחד, בתאריך 17 במרץ 2002, באמצע ישיבה חשובה, ראיתי שאבא שלי מתקשר אלי שוב ושוב, ממש לא מרפה. בסופו של דבר החלטתי להקשיב להודעה. הדלקתי את הטלפון ושמעתי את המילים שהשאיר: 'תתקשר דחוף, איבדנו את אחותנו'. כמובן שלא הבנתי למה הוא מתכוון.

"התקשרתי, ואבי אמר לי שאגיע דחוף לבית החולים 'מאיר' בכפר סבא. לעולם לא אשכח את הנסיעה ההיא. בדרך אמרו ברדיו שהיה פיגוע ושיש נערה הרוגה. משום מה, באותו רגע הרגשתי שאני חייב לשחרר את העניבה, ממש להשליך אותה. הורדתי אותה, ומאותו יום לא שבתי לענוב אותה.

"בחדר המיון הכניסו אותי ואת אבא לחדר עם פרגוד שמאחוריו מיטה ועליה סדין פרוש. אבא ואני הורדנו את הסדין ומצאנו שם את נועה שלנו, שוכבת כאילו כלום לא קרה לה. עיניה הכחולות היו פקוחות לרווחה כאילו היא חולמת בהקיץ. התברר כי בצהרי אותו יום, אחרי שסיימה את יום לימודיה בתיכון, היא הלכה לקנות פלאפל. לפתע הגיח מאחוריה מחבל וירה בה מהגב, בדיוק כשעמדה לחצות את הכביש.

"אבא לא היה מוכן שיקברו אותה למחרת. הוא אמר: 'לילה לילה כיסיתי אותה לפני השינה ועכשיו ישימו אותה בתוך מקרר?'. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה הזו, ואני, אב טרי לתינוקת שנלחמת על חייה, ניסיתי להתנהל בתוך ההלם.

"מצאתי את עצמי רץ מן האבל אל החיים, מתנדנד בין הלוויה והשבעה לבין בית החולים והאגף לטיפול נמרץ. שם, בתוך אינקובטור, שכבה תינוקת קטנה, ואני הרגשתי כאילו היא מרימה אותי מתוך האבל הנורא. הייתה לי תחושה כאילו נועה דאגה שמישהי תהיה כאן בשבילנו כשהיא כבר לא תחיה, כאילו בתי הקטנה נויה הקדימה את לידתה כדי לעזור לנו.

"מאז מותה של נועה, אבא שלי הקדיש את חייו להנצחה של נפגעי טרור. הוא נפטר מסרטן בשנת 2009".

השורה התחתונה:

"מאז הרצח, חל מהפך בעולמי. זרקתי את העניבות והחליפות, והיום אני מאמן בעל חזון, שחלק ממנו הוא אימון של משפחות נפגעות טרור. מהמקום שלי אני מרגיש קרבה וצורך לסייע למשפחות נפגעי טרור וללמד אותן להשתמש בכלים שאני עצמי השתמשתי בהם לאחר מותה של אחותי. מתוך החוויה האישית שלי אני יכול לעזור לאחרים להרים את הראש מהתהום שהם נמצאים בה".