יהודית וינשטוק, אשת חינוך ומחברת הספר "כולם היו כאן והלכו" (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן,( נשואה ואם לארבעה, המחלקת את חייה בין פתח-תקווה לראש-פינה.
"גידלנו את ארבעת ילדינו, שלושה בנים ובת, בבית דתי וציוני. סיפרנו להם את הסיפורים שעליהם גדלנו, הלכנו איתם לבית הכנסת, ישבנו יחד בשולחן השבת ושרנו זמירות מסורתיות.
"כשגדלו, הלכו לגני הילדים שלנו, כיפה צבעונית ויפה לראשם וציצית מתחת לחולצה. סדר היום שלהם כלל תפילות בוקר וטקסי שבת וחג. אחר-כך הם למדו בבתי ספר דתיים. החינוך היה בראש מעיינינו. היינו קבוצת הורים ששאפה להקים בית ספר חדש וטוב יותר, דתי-לאומי, גם מדעי-אמנותי, עם צוות מורים נלהב.
"מבית הספר הזה עברו הילדים באופן טבעי לישיבות התיכוניות היוקרתיות. הם ספגו שם לימודי קודש וחול, ערכים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, הלכות ומנהגים, דברי חז"ל, מחשבת ישראל ומה לא.
כתבות נוספות בסדרה:
"כמעט ברגע ששערי הישיבות ההן ננעלו מאחוריהם, הם השילו באחת את כל הכבודה הזאת והמשיכו להם הלאה, שמחים בקלילות המשא. הרגשתי שמשהו השתבש מאוד.
"כשחווינו את הרגע הזה אצל בננו הבכור, זה היה שבר גדול מאוד. בעלי ואני שאלנו זה את זה איפה טעינו. חיפשנו ציוני דרך, צמתים, שבהם אולי היה צריך לנהוג אחרת. חיטטנו והטחנו האשמות אחד בשני, במורים, בפנימיות הישיבה ובחברים שלהם. חשבתי שאולי אילו הייתי נוהגת אחרת, האכזבה הייתה נחסכת מאיתנו.
"שוחחנו ארוכות עם בננו הבכור בניסיונות שכנוע להשיבו אלינו. גם דמעות היו שם, אבל הוא הלך והתבצר בתוך העולם החדש שהתחיל לבנות סביבו.
"עולם זה היה זר לנו ושונה, עם שפה אחרת ומנהגים אחרים. ככל שהרעפנו עליו יותר מילים, כך גבהו החומות שהוא ביצר סביב עצמו. היו כאב, צער ותחושת ריחוק.
"אח בכור נערץ מסמן לעיתים קרובות את הדרך לאחים שבעקבותיו. בעצם התנהגותו הוא שידר לצעירים ממנו: 'בואו. יפה שם בחוץ.' הרגשנו חסרי אונים מול המצעד הזה החוצה. נטישת הדרך על-ידי הבן הבכור נחוותה על-ידינו כאכזבה מרה.
"כשאחיו הלכו בעקבותיו, הרגשנו כישלון, החמצה גדולה. המשפחה שלנו נעשתה למין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מכילה בתוכה הכל בכל. גם את הבת הקטנה, שבחרה להמשיך ולפסוע בחדווה בדיוק בנתיב הסלול שלנו מימים ימימה, יחד עם בעלה ושלושת בניה. הוויכוחים וחילוקי הדעות ליד ארוחות השבת השבועיות שלנו מאיימים לעיתים על מנוחת השכנים.
"יום אחד, לפני שנים, הוארתי. השלמתי. הבנתי שבעצם אנחנו היינו אלה שחינכו אותם לקרוא, לספוג, לראות את העולם הפתוח שסביבנו. ומה לעשות שהם רואים אותו בגוונים שונים לגמרי מאלה שלנו? ילדינו עשו את הבחירות שלהם כמו שאנחנו עשינו את הבחירה שלנו.
"הייתי מאושרת אילו היו בוחרים אחרת. עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהערכיות שלהם, מכיבוד ההורים, מן ההומור השופע ומהחוויות המשפחתיות שאנחנו ממשיכים בהן יחד, גם מהוויכוחים. ואני שמחה שהם כולם שלנו. תודה, אלוקים."
מה למדתי?
"העולם מורכב ממגוון עצום של מחשבות ודעות, שבלעדיהן הוא היה חד–גוני ומשעמם".
רוצים לספר על רגע משמעותי בחייכם? כתבו למייל .
