ערב ערב עושים חברי ואני את דרכנו הקבועה על מדרכות העיר. אחרי החדשות בטלוויזיה אני לובש את בגדי הספורט הלבנים, נועל את נעלי הצעידה שלי ומצטרף לחברי הטוב אשר מחכה לי לפני הכניסה לביתי.
שאלתיו לשלומו והוא פתר אותי באיזה "בסדר" סתמי שלצערי, השתמע ממנו בדיוק ההיפך מכך. הודאגתי שמא חלה וביקשתי הסבר יותר מפורט, אז הוא פתח במונולוג משונה שלא שמעתי ממנו עד כה. "הבט”, הוא אמר לי, "אני כבר בו שבעים ושבע".
"גם אנוכי”, הקנטתי אותו, "אז מה?".
" אל תפסיק אותי”, הוא ענה לי בבוטות לא אופיינית לו. "גם כך קשה לי לבטא את מה שאני חש. אני מרגיש שהתרוקנתי מכל העושר הרוחני שתמיד התגאיתי בו. אין לי רצון לשום דבר ואם לא ההרגל לצעד אתך, גם אותו הייתי מפסיק".
" אבל למה? ", עכשיו באמת כבר הייתי מודאג.
"אני חולה במחלת הזקנה”, הוא קבע בפסקנות, "וגם אליך היא תגיע".
חכם, בלילה
"שמע”, ניסיתי לאמץ גישה פייסנית, "ההזדקנות איננה מחלה. היא אולי גורמת לנו למחלות שונות, אך הבעיה היא בראש ובראשונה רק אצלך בראש. אם אתה רוצה, אתה יכול".
"כן", הוא גיחך מרות, “בדיוק כך. הבעיה היא שאינני רוצה. אתה מבין? אני מרוקן וכל מה שאני עושה זה לסחוב עוד יום ועוד לילה עד שהכל ייגמר".
"אפרופו לילה", התפרצתי לדבריו בניסיון להפנות את שיחתנו לנושים עליזים יותר, “אשתך יפיפייה, תמיד התגאית שהיא נראית כמחצית מגילה. למה שלא...”
"אשתי באמת נראית מחצית מגילה", הוא הרים את כתפיו, “אך בשביל מה כל זה? איזה בזבוז משווע".
בדרך הביתה הייתי מודאג, אך לא פחות גם כעוס על חברי הטוב על שהרים ידיים ו-ויתר. עייף ומזיע נכנסתי למקלחת כדי להתאושש, לשכוח את השיחה המטרידה עם חברי וגם על מנת להוריד את הזיעה ולהיכנס נקי ורענן למיטה. את כל אלה עשיתי בשקט כדי לא להעיר את רעייתי אשר כבר נמה את שנתה מבלי להמתין לי, כמובן.
קיימת האפשרות ששמעתם בקולי איזו נימה של כעס או חוסר נעימות על רעייתי הישנה ואתם, ובכן, צודקים. אכן הדבר לא נעם לי, בלשון המעטה.
עם זאת, זהו עוד לילה ב-57 שנות נישואי, חשבתי לעצמי, ונשכבתי לידה בזהירות תוך כדי שאני מפנה אליה את גבי ועוצם את עיני בציפייה לשינה ערבה, כאשר לפתע חשתי את ידה של אשת חיקי מגששת את גופי בעדינות, בזהירות וברמז.
נדרכתי כולי לסימן המוסכם שלנו זה חמישים שנה ובכל זאת החלטתי לשחק אותה ברוגז כדי להענישה על שלא חיכתה לי, אך זה לא החזיק יותר מדי זמן מעמד. אצבעותיה הסקרניות העלו את לחץ הדם שלי והכריחו אותי להסתובב אליה. חשתי מיד בחום גופה ובריחו המיוחד שתמיד הפעים את נשימתי.
אם להודות על האמת ועם יד על הלב, כבר יותר מחודש שלא נחשפתי לגילוי תשוקתה אלי, ורגשותיי בערו בתוכי והציפו את גופי בכוחות הנסתרים של האהבה. אט אט קירבתיה אלי וליטפתי את גופה, חש בכל אותם מקומות מוכרים שאולי נעשו רכים יותר עם השנים, אך לא איבדו את הקסם המסותרי שהסעיר אותי גם כשהיינו צעירים.
ולא רק לשתף. הו לא. הפלגתי בתיאורים מפורטים וניסיתי להבהיר לה עד כמה החלום היה מציאותי. בסופו של הסיפור היא התכופפה אלי, נשקה לי בחום ולחשה לי באוזן: “מגיע לך אחרי חלום כזה כשאני בכלל לא כאן", וידיה הסקרניות החלו לגשש את מסתרי גופי ובמוחי הבריקה לי מחשבה זדונית, שכנראה אני שוב מתחיל לחלום.
