הרשו לי לפנות אליכם באינטימיות מסוימת, מחמת גילי המופלג, המשתרע על שבעה עשורים ולדון אתכם בענייני סמנטיקה. כששואלים איתי מהו גילי אני מתעקש על גיל מאוחר ולא גיל מבוגר, גיל זקנה ואף לא גיל קשישות, רחמנא ליצלן.
לעניות דעתי, הגיל הוא תופעה יחסית הנעה לאורך הזמן, שגם הוא יחסי. כך, לפחות, טען אינשטיין, ואני נוטה להסכים עימו. ככל שמהירות התנועה, לאורך הזמן, גדלה, כך האורך יקטן. במילים של הדיוטות, עד כמה שהרבית לעשות בחייך, גילך יאט את מהלכו.
למעשה הנני גורס כי ישנם שני מאפיינים המגדירים אותנו: הגיל הכרונולוגי, שהוא אבסולוטי ובלתי ניתן לשינוי והגיל הרוחני, שהוא תלוי בעושרנו האינטלקטואלי וביכולתנו להשתמש בו. בקיצור, אנחנו קובעים את גילנו ואף על פי שהכרונולוגיה רודפת אחרינו, מגבילה אותנו ומאטה את קצב חיינו, יש ברשותנו תעצומות נפש אדירות אשר ירחיקו אותנו מהזקנה.
מכיוון שנעסוק כאן ביחסי אנוש, חשוב לי לציין ואולי לקבוע באפן מפורש כי בני אדם בגילי משתמשים באותו מוח כמו כולם. אולי התגובות איטיות יותר והביצועים - כן, גם שם - פחות וירטואוזיים, אך מוחנו עשיר יותר, רחב אופקים ולמרבה הפלא הוא מתנהג כאילו אנחנו בני ארבעים ולעיתים קרובות, הוא אף יורד לגיל העשרים.
וזאת לרעייה
קחו אותי כדוגמה המייצגת את הרוב המכריע של אנשי גילי המאוחר. התמזל מזלי ואני נשוי כבר חמישים ושבע שנים תמימות לרעייתי. וכן אני מדגיש, אותה הרעייה.
הכרנו בקיבוץ, בהיותינו נערים בחברה של עליית הנוער. אחרי הצבא החלטנו להתחתן. אולי עשינו את זה בגלל שההורמונים השתוללו, אולי כי אהבתנו בערה בעצמותינו בעוצמה.
ניסים, אחי האהוב ז"ל, ניסה לייעץ לי כאשר סיפרתי לו על כוונותיי להתחתן והעיר בהומור האופייני לו: "כדי לשתות חלב כל יום, לא מוכרחים לקנות פרה". בפרספקטיבה של הזמן אני חייב להודות כי דבריו היו ראויים להתייחסות רצינית יותר מצידי.
מה שאני מנסה להגיד הוא שהאהבה עדיין בוערת, אם כי בטמפרטורות שונות. ההורמונים - כן, כן - עדיין דורשים את שלהם, אך הביצועים השתנו, התמתנו והתעשרו. אני מוכרח להתוודות - בתנאי שלא תפרסמו זאת ברבים - כי בר רפאלי מדליקה גם אותי ונשים מעניינות מעוררת את סקרנותי, שזה ביטוי יפה לסקס.
הנני פוזל הצידה כמו כל גבר נורמלי, אך גילי המאוחר יודע לבלום את הדחפים האלה ולשמור על נאמנותי. רעיתי מכירה את ממזריות מחשבותיי, אך היא גם יודעת את מגבלותיי, וכך הזוגיות שלנו מצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים.
כיתת רומן
כדי להוכיח לכם שהסקס - או, לפחות, הכמיהה אליו - לא נעלם עם השנים אספר לכם על מדריכתי בעלית הנוער, איתה אני שומר על קשר קבוע, שחגגה לא מזמן 97 אביבים. היא לימדה אותי את שפת העברית, אשר לא הכרתיה לפני שעליתי לארץ, ואני אוהב אותה מאוד.
ברבות הימים, ולאחר שלמדתי לשלוט בעברית, כמובן, כתבתי ספר והבאתי לה כדי שתציץ בו ותכתוב לי את דעתה עליו. אחרי כעשרה ימים היא שלחה לי את הספר בחזרה וכל שלוש מאות העמודים שלו מלאים בהערות ותיקונים. נדהמתי מגודל המאמץ ומהעבודה הכבירה שמורתי היקרה השקיעה.
לפני שנה, באחד הביקורים אצלה, סיפרתי לה כי התחלתי לכתוב ספר חדש. היא הסתכלה עלי בעיניה הקטנות והממזריות ושאלה על מה הספר. אמרתי לה כי זהו רומן, והיא הקשתה ושאלה: "זהו רומן, רומן, ממש רומן?". אישרתי. או אז היא שאלה אותי בתמימות של ילדה בת 97 ובלי להתבייש: "האם יש סקס?". הודיתי - בביישנות מסויימת - כי אכן יש תיאורי זימה בספר.
"עכשיו אני שקטה", היא נאנחה, "כי הוא יימכר טוב. אה, ואל נא תשכח לתת לי אותו לפני ההדפסה, כדי שאוכל לעבור עליו".
כפי שכתבתי לכם בהתחלה, גיל הוא דבר יחסי.
