שד בשקט

זה תמיד קורה בלילה.

איכשהו, כשהאור נעלם הוא לוקח איתו את מה שמשאיר אותי מתחת למסכה.

ביום אני קרן. סתם בחורה כמו כולם. קרן של "בוקר טוב מר זהבי", של תיאום יומנים, של ארגון פגישות, של לאנץ' עסקי עם לקוח חדש של הבוס שלי. קרן של הלימודים באוניברסיטה, של סמינרים ועבודות וזיוני שכל אין סופיים.

אבל בלילה הכל משתנה.

קרקס הנשמות האבודות

בלילה קרן השנייה מתגלה, מעלימה את קרן הנורמלית, קוברת את הילדה הטובה מאחורי תהומות של נשייה.

אותה קרן שהביאה אותי לפה, למקום שבו נשים-נכנסות-חינם-והג'קוזי-באישור-משרד הבריאות. לעדר של יותר מדי גברים מיוחמים, ונשים שתמיד נראות קצת אומללות. חלקן שם בשביל לשמש כרטיס כניסה לבן זוגן, חלקן שם בגלל שהדימוי העצמי שלהן כל כך נמוך עד שהן חושבות שהדרך היחידה שמישהו שוב יחשוק בהן היא פתיחת רגליים פומבית והזמנה פתוחה לכל אחד להיכנס פנימה.

וחלקן שם, צריך להודות, בדיוק בגלל אותה סיבה שבגללה אני נמצאת שם.

ולמה באמת אני נמצאת שם? מדוע לקחתי את עצמי אל ביב שופכין אנושי של נוזלי גוף זרים שמתערבבים זה בזה? של חרמנות ואומללות שכל כך דומות אחת לשנייה עד שקשה להבדיל בין שתיהן?

לפעמים אני שואלת את עצמי את השאלה, אבל ממש לא מצליחה למצוא תשובה. מה שכן, ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שאני ממש לא רוצה להיות שם.

אני יוצאת החוצה, בורחת מכל הזוהמה הזאת. הולכת, סתם הולכת, העיקר להתרחק משם. רחובות קטנים ולא מוכרים בצד הפחות טוב של תל אביב. קבצנים, עובדים זרים, מסוממים. כלום ביחד, אבל כל אחד בודד פה. קרקס של נשמות אבודות.

ואז, מתוך הריקנות, אני רואה אותו, עומד לו בפינה ומחכה לי. עיניים שבוערות באש הגהנום וזוג קרניים קטנות שרק מבצבצות מבעד לתסרוקת שכל שערה בה מונחת במקום. אני לא צריכה לדבר, רק להתקרב אליו ולהניח את הראש על הכתף שלו.

הוא רק שולח את ידיו ומחבק אותי. דמעה של אש יורדת לי מהעין וצורבת את העור. אף בן אנוש לא יראה אותי ככה, אף אחד לא ידע שאני בוכה, אף אחד לא ידע שכואב לי לפעמים. אבל השדים שלי. השדים שלי זה סיפור אחר.

הם היחידים שיודעים, היחידים שתמיד יקבלו אותי כמו שאני. אולי זה לא בדיוק מטוב לבם, כי בכל זאת הם שוכני שאול, אולי זה בגלל שבמקום להתעמת איתם אני תמיד רוקדת איתם לאור ירח בסמטה מטונפת. הם לא באמת היחידים שמקבלים אותי כמו שאני, הם עושים אותי למה שאני.

אני עוצרת. עוצרת ומביטה בו.

ולקחת צעד אחד אחורה.

ועוד אחד.

ועוד.

ומתחילה ללכת ממנו. בהתחלה לאט, ואז מהר יותר.

ומהר יותר

אני רצה. לא חשוב לאן רק רחוק.

רחוק ממנו, רחוק מכולם.

ומריצה אני עוברת לעוף, ממריאה למעלה וגבוה. . מעל צמרות העצים, מעל הבטון של הבניינים, מעל הפלסטיק של האנשים. אני איפשהו בשמיים, במקום שבו כולם נראים כמו נקודות קטנות, במקום שאף אחד לא יכול לגעת בי.

ואז, לאט לאט, אני יורדת

נוחתת כמו על צמר גפן, עד ששתי הרגלים שלי נוגעות באדמה, על הגבול בין יפו לתל אביב, על הגבול בין לילה ליום, על הגבול בין שיגעון לשפיות. ככה אני עומדת, חצויה, חלק ממני במקום אחד, שני באחר.

תפתח חלום

אור ראשון כבר מגיע, מעיר אותי ממה שזה עתה היה.

חלמתי בהקיץ?

או שאולי זה חומר שלא בדיוק הייתי אמורה לקחת לפי פקודת החומרים האסורים?

בעצם מה זה משנה. אולי אין ביניהם שום הבדל, אחרי הכל.

השמש מאירה על העיר הזאת ועלי. יצורי הלילה הולכים לישון, אנשי הבוקר רק קמים. החלפת משמרות בין כל מה שמטונף לכל מה שהגון.

השמש מחזירה לי את המסכה שהלילה לקח. אני עוטה אותה והופכת לאותה קרן שהעולם ההגון מכיר.

קרו של "בוקר טוב מר זהבי", של תיאום יומנים, של ארגון פגישות, של לאנץ' עסקי עם לקוח חדש של הבוס שלי. קרן של הלימודים באוניברסיטה, של סמינרים ועבודות וזיוני שכל אין סופיים.

כל זה עד שירד הלילה שיוריד איתו את המסכות, שיגלה את הפרצוף האמיתי שלי.

שיוציא שוב את השדים החוצה.