קוראים לי קרן. וכן, זה שם בדוי. הייתי אומרת שהשם שמור במערכת, אבל גם להם אין מושג איך קראו לי אבא ואמא לאחר סיעור מוחות בן ארבעה ימים.
אבל אני גם לא קרן. זאת אומרת, אני כן קרן – עד כמה שהשם הבדוי מאפשר לי, אבל כמו רוב האנשות, אני גם המון דברים אחרים:
אני מנגנת בכלי נשיפה מאד לא שיגרתי.
אני אצנית.
אני מהאנשים שגדלו בפרברים והיגרו לתל אביב (דרך אגב, יש מישהו שגר בתל אביב ובאמת נולד וגדל בתל אביב? לאן כל התל אביב הולכים כשהם גדלים? לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? אולי כל התל אביבים המקוריים והברווזים נמצאים באי שטוף שמש בקריביים?).
אבל לא בגלל זה אני כותבת, ובטח לא בגלל זה אתם קוראים.
אני כל הדברים האלה שלמעלה, אבל אני גם נימפומנית.
חיפוש הרים
נו, מה רע בזה, אתם שואלים (בעיקר בעלי כרומוזום ה-Y שביניכם)? הרי בחורה עם תאבון מיני וליבידו מפותחים זו תופעה מבורכת ביותר.
אז זהו, שלא.
כלומר, רגע, אני מסכימה אתכם שתאבון מיני בריא הוא דבר מצוין, ואף בחורה – גם במדינה הקצת הרבה חשוכה שלנו - לא צריכה להתבייש בזה , אבל לא לזה הכוונה.
אני לא מסופקת.
נפשית.
גופנית הכל דופק כמו שעון. למעשה, הכל דופק כמו כוכב פורנו שחזר משבוע התנזרות. האורגזמות שלי מצוינות, מגיעות בשרשרת, עושות לי נעים ומנקות לפני שהן הולכות.
טוב, בלי הקטע של הניקיון. אבל זאת באמת לא הבעיה שלי.
להיות נימפומנית זה מעין צורך כזה. מן קול פנימי כזה שלוחש לי אחרי כל פעם שאני מקיימת יחסי מין "יש עוד, יש מעבר לזה. זה היה נחמד, אבל זה ממש לא כמו שזה יכול להיות".
ואני מחפשת. כל הזמן מחפשת.
מחפשת את החזק יותר, מופרע יותר, קינקי יותר. כל הזמן אני מרגישה כמו מסוממת שצריכה להגדיל את המנה שלה. כל רף משמש רק כסמן לזה שיבוא אחריו ויהיה גבוה יותר, רחוק יותר, הזוי יותר. וזה אף פעם לא מספיק.
כל כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי יוצאת ממקום, אחרי שביקשתי מחבורה של זרים שיחללו את גופי ואת נשמתי, שילמתי בתמורה לתענוגות הגוף בייסורי הנפש, כשאני מנסה להדחיק בכוח את מה שכואב. מוצאת את עצמי לא פעם מתרכזת בפן הפיזי בלבד: בתחושות, בחוויה, בענוגי הבשר. וחולפות להן רק כמה שניות לפני שקול מסתורי אומר לי: לא יכול להיות שזה רק זה. כאילו, היה נחמד ונהנית, אבל בטח יש עוד משהו מעבר.
ואני שונאת את הקול הזה. אוי, כמה שאני שונאת אותו
לפעמים אני מדמיינת שיש לו גוף ופנים. שזה בן אדם שמדבר עלי. ואז אני מדמינת איך אני מולקת את ראשו, איך אני גורמת לו למות ביסורים תוך כדי שאני צועקת עליו שישתוק כבר.
אבל הוא אף פעם לא שותק.
והכי גרוע, אני אף פעם לא לומדת לא להקשיב לו. וכך, אחרי יום או יומיים, לא ממש ברור איך, אני משתכנעת שהוא צודק. שרק עוד פעם אחת, רק עוד הרמה אחת של הרף וזה יהיה בדיוק מה שאני מחפשת.
ומה אני מחפשת? זהו, שאני לא יודעת.
רציתי לכתוב שאני לא יודעת בדיוק, אבל אני אפילו לא יודעת בערך.
