מה נסגר עם התוכן בטלוויזיה?
אני לא מבינה בחינוך יותר מההדיוט הממוצע (אפילו פחות). אני לא הורה ובלימודי מדעי המדינה אין קורס ב"אסטרטגיית ילדים בעידן המודרני". קצרה היריעה מלפרוט כאן את כל הסיבות, אבל באופן בו אני רואה את הדברים, ליבת העניין מצויה קודם כל בתכנים אליהם הם נחשפים. כל הורה אחראי התקין מערכת סינון והקפיד לבדוק שהילד לא גולש באתרי פורנו ואולי אפילו הגדיל ראש ולא קנה לו משחקי מחשב אלימים עם יריות ומלחמות
אבל מה עם התוכן שהוא צופה בו בטלוויזיה? אפילו החדשות, זו לא פורנוגרפיה? זו לא אלימות? המניפולציה הרגשית שמעבירים אותנו כצופים משפיעה גם על הילדים, רק שבשלב בו אנחנו עדיין מזועזעים מהמראות הקשים, הם כבר התקההו והעלו את רף הגירוי בעוד שתי מדרגות. כי ככה הם, מתקדמים הרבה יותר מהר מאיתנו. אז פלא שמשחקים בדם נראים להם, גם במציאות, כמו עניין שבשגרה?
Ugly Kid Joe – Cats in The Cradle
ושנית, הדוגמה האישית. אי אפשר לצפות מילד שההורים מלמדים אותו לא לצרוח באמצע הסופר, אבל ברכב שומע את אמא צועקת על הנהג ברכב ליד, שיטמיע את השיעור. כי הוא קיבל מסר כפול ובפועל עשה 'שמור' על ההתנהגות שראה ולא על התיאוריה. או מילד שגדל בבית בו גברים נחשבים 'שולטים' וערכן של נשים נמוך יותר בהיררכיה, גם אם זה לא נאמר במפורש, שייתן יחס שוויוני לנשים, כי הוא לא מכיר דרך אחרת.הדרך שלנו להתעצב ולגבש אישיות היא בעיקר דרך חיקויים של הסביבה הקרובה ולא לפי 'ספר ההוראות שבעל פה' שמנסים לחנך אותנו באמצעותו. אז בפעם הבאה שהורה או מחנך, אחרי עוד 'תקרית', יביע פליאה עצומה בראיון על איך יתכן שבבית/ בית הספר שלו קרה מקרה כזה נורא ויציין בתמימות שבכלל לא היו סימנים מקדימים, שיעצור קודם ויבדוק מה הוא "עשה" ולא מה "אמר" מוקדם יותר. פני הדור אינם כפני הכלב, הם כפני הדור שמחנך אותו.
לכתבות נוספות של מיטל פנחס: