יותר מדי כותרות בשנים האחרונות עוסקות במקרי אלימות קשים. כאן דקירה, שם אונס, איזו מלחמת כסאות בחוף, עוד דקירה, פגע וברח ועוד כהנה וכהנה. החלק העצוב הוא שביותר מדי מקרים בזמן האחרון מדובר בבני נוער. יצקצקו בלשונם זקני השבט ויאמרו, כמו בכל דור, "אחח הנוער של היום" ואולי גם יצדקו. הרי מדור לדור הגבולות נמתחים, לטוב ולרע, הנוער של היום חכם הרבה יותר ממה שאנחנו היינו בגילו, הוא אינטליגנט, חד תפיסה, מסתגל לשינויים בקלות, מתפתח כל הזמן וחשוף להרבה הרבה יותר אינפורמציה. אז מאיפה כל האלימות הזו?

וידוי: אני לא יודעת לקלל. כן, אני יודעת זה נשמע כמו בדיחה, אדם בוגר שחי במדינה ים תיכונית חמומת מזג ולא משגר לאוויר איזו קללה עסיסית מפעם לפעם. אבל באמת, אני לא יודעת. זה לא שאני מנותקת מהעולם, ואני כן מכירה את כל המילים והביטויים העומדים לרשותי. אבל משהו במנגנון שלי מקולקל - אין לי את הרפלקס שגורם לי לשלוף אותן ברגע המדויק ולהטיח אותם במי שעומד מולי. לא תשמעו אותי מדברת על אמהות של אף אחד או שולחת אנשים לבצע כל מיני פעולות. לטוב או לרע.

אני מקשרת את זה לעובדה שאני קרת מזג ולא נוטה להתעצבן באופן כללי, אבל גם, או יש לומר - בעיקר, לעובדה שההורים שלי לא קיללו בנוכחותי כשהייתי ילדה. לאורך השנים הקריטיות במהלכן בניתי את השפה שלי וגיבשתי אישיות, לא נחשפתי לקללות. כשגדלתי קצת, ידעתי לזהות את אותן מילים שאסור לומר, כשהבאתי אותן הביתה מבית הספר ואמא הסבירה לי מה המשמעות של ביטוי כמו 'בן זונה' ולמה לא כדאי לומר דברים כאלו לאנשים. וזה עבד. ולא בגלל שהיא אמרה לי שאסור, או הסבירה ממש טוב (אפילו שכן), אלא פשוט כי חיקיתי את ההתנהגות שראיתי בבית. ובבית שלנו לא אמרו "מילים גסות".

מה נסגר עם התוכן בטלוויזיה?

אני לא מבינה בחינוך יותר מההדיוט הממוצע (אפילו פחות). אני לא הורה ובלימודי מדעי המדינה אין קורס ב"אסטרטגיית ילדים בעידן המודרני". קצרה היריעה מלפרוט כאן את כל הסיבות, אבל באופן בו אני רואה את הדברים, ליבת העניין מצויה קודם כל בתכנים אליהם הם נחשפים. כל הורה אחראי התקין מערכת סינון והקפיד לבדוק שהילד לא גולש באתרי פורנו ואולי אפילו הגדיל ראש ולא קנה לו משחקי מחשב אלימים עם יריות ומלחמות

אבל מה עם התוכן שהוא צופה בו בטלוויזיה? אפילו החדשות, זו לא פורנוגרפיה? זו לא אלימות? המניפולציה הרגשית שמעבירים אותנו כצופים משפיעה גם על הילדים, רק שבשלב בו אנחנו עדיין מזועזעים מהמראות הקשים, הם כבר התקההו והעלו את רף הגירוי בעוד שתי מדרגות. כי ככה הם, מתקדמים הרבה יותר מהר מאיתנו. אז פלא שמשחקים בדם נראים להם, גם במציאות, כמו עניין שבשגרה?

Ugly Kid Joe – Cats in The Cradle

ושנית, הדוגמה האישית. אי אפשר לצפות מילד שההורים מלמדים אותו לא לצרוח באמצע הסופר, אבל ברכב שומע את אמא צועקת על הנהג ברכב ליד, שיטמיע את השיעור. כי הוא קיבל מסר כפול ובפועל עשה 'שמור' על ההתנהגות שראה ולא על התיאוריה. או מילד שגדל בבית בו גברים נחשבים 'שולטים' וערכן של נשים נמוך יותר בהיררכיה, גם אם זה לא נאמר במפורש, שייתן יחס שוויוני לנשים, כי הוא לא מכיר דרך אחרת.

הדרך שלנו להתעצב ולגבש אישיות היא בעיקר דרך חיקויים של הסביבה הקרובה ולא לפי 'ספר ההוראות שבעל פה' שמנסים לחנך אותנו באמצעותו. אז בפעם הבאה שהורה או מחנך, אחרי עוד 'תקרית', יביע פליאה עצומה בראיון על איך יתכן שבבית/ בית הספר שלו קרה מקרה כזה נורא ויציין בתמימות שבכלל לא היו סימנים מקדימים, שיעצור קודם ויבדוק מה הוא "עשה" ולא מה "אמר" מוקדם יותר. פני הדור אינם כפני הכלב, הם כפני הדור שמחנך אותו.

לכתבות נוספות של מיטל פנחס: