שאריות החגיגה בבוקר שאחרי (צילום: מתוך פייסבוק, יבגני ויינשטוק ברויטמן)
מהבוקר רוחות הפייסבוק סערו, התמונות הופצו לכל עבר ובתוך שעה היו כבר למעלה מ-400 שיתופים. כותרת האלבום כללה את המושג "הישראלי המלוכלך" ואליה צורף סיפור קצר. מהתמונות ניתן היה להסיק שבחור נחמד במחווה רומנטית לזוגתו, לקח אותו לפינת חמד ביער הנשיא, קישט את הסביבה במיטב הסרטים והבלונים שיש לעולם הלא מתכלה להציע, הביא שמפניה בכוסות פלסטיק, הדפיס שלט והציע לה נישואין.
עד כאן – איזה יופי לכם (על אף שבאופן אישי, קשה לי להבין למה מלכתחילה צריך "לקשט" טבע). מזל טוב, אהבה, נכדים בריאים ושיבה טובה. אבל כנראה ששם זה נגמר, כי בתמונות של הבוקר שאחרי, שצולמו על ידי עובר אורח בשם יבגני ויינשטוק ברויטמן, מסתבר שהמבקרים הבאים ביער נאלצו להתמודד עם שאריות החגיגה. ברויטמן תפס יוזמה ועשה את המעשה המתבקש: הוא צילם והעלה את התמונות לפייסבוק, יחד עם תמונת הזוג המאושר, שגם היא נשכחה בשטח.
נכון לשעת הכתיבה, למעלה מ-1,500 אנשים העבירו הלאה את הפוסט שלו. ובצדק. קירות הפייסבוק רחשו וגעשו, כולם כעסו. התמונות היו מזעזעות, הרי זה דבר אחד לראות קמפיין ארכאי של קק"ל וזה דבר אחר לגמרי לקבל את הדוגמה בלייב. ובלייב -- זה לא כל כך נעים לראות יער עצוב.
ממהרים להפיץ
לאחר זמן קצר נשמעו קולות נוספים, שגם עליהם אני מברכת, של אנשים עם לב רחב מספיק, שהעיזו להביט גם על צד השני ולכעוס על השיפוטיות. הם התחילו לחלוק פוסטים משלהם, בהם האשימו את כל מי שחלק את התמונה בתגובת יתר: "הישראלי המכוער זה אנחנו. אלה שממהרים לשפוט ישראלים אחרים. אלה שממהרים ללחוץ על שיתוף. וזה עוד לפני שבדקנו האם הפרטים נכונים", כתב אופיר שרון.
נכון, כשמשהו נוגע בליבנו, בייחוד באופן שמרגיש לנו מסוכן, אנחנו ממהרים להפיץ. זהו טבע האדם, כך היה מאז ומעולם. כשניאנדרטל א' ראה צל של ממותה מרחוק, הוא לא עצר לבדוק האם זו ממותה מאולפת או דינוזאור טורף, הוא מיד הזהיר את חבריו הניאנדרטלים ויחד הם נסו על נפשותיהם. יתכן והיא רק רצתה לשחק והם אכן טעו בשיפוט, אבל יתכן והוא הציל את חייהם.
זו הדרך שלנו להגן על חיינו כפרטים וכקבוצה, ועל מנת לשמור על הסדר בתוך הקבוצה, עוד לפני שחלו עלינו חוקים מדיניים, התקיימו חוקים חברתיים ובהם העונש הכי בסיסי הוא הרחקה מהקבוצה – נידוי, חרם וכן גם רכילות. כשכל הקבוצה מטילה דופי במעשיך, גם אם התכוונת לטוב, אתה מבין שסטית מהנורמה של הקבוצה בה אתה חי ונענש בחוסר שייכות.
אחריות אישית
בעידן הדיגיטלי, מידע זורם מהר, לטוב וגם לרע. נכון, לפעמים אנחנו לא עוצרים לבדוק ומפיצים שטויות (ע"ע "מחירון הסיגריות החדש"), אבל לפעמים אנחנו עוזרים לשמור על הקבוצה שלנו. חשבו למשל על כל פעם שמישהו עושה Share מעמוד משטרת ישראל לתמונה של נעדרים; בכמה אחוזים הוא מעלה את הסיכוי למצוא אותם? וכמה קל לאתר את החייל שתיעד עצמו בווידיאו רוצח גור חתולים?
זו בהחלט אחריות שלנו לבדוק לעומק כל דבר שאנחנו בוחרים להעלות ולחלוק עם העולם על אחרים (כל שכן על עצמנו, אבל זו כבר סוגיה אחרת), כי קל לקלקל, אבל קשה יותר לתקן.
יסלח לי הזוג המאושר, אבל אני שמחה שהתמונות האלו הופצו וזיעזעו, כי אני מרגישה לפעמים, שלאנשים לא מספיק אכפת מעצמם או מהסביבה שלהם וזה בעצם אותו הדבר. גם אם הזוג הזה נאלץ לשמש דוגמה של "למען יראו וייראו", אני בטוחה שהם למדו את הלקח והרוויחו סיפור מגניב לילדים.
ואותי באופן אישי שימח לראות שזה נגע בכל כך הרבה אנשים. כי בעיני אף תירוץ לא מתקבל, לא מעניין אותי אם היה חשוך/ קר/ שרב/ כסלו. החתן המיועד השקיע מספיק בזמן בלקשט והיה צריך לקחת בחשבון גם זמן ניקיון, כדי שאף אחד לא יאלץ להיתקל בנוף הזה בבוקר.
אין תירוצים - מנקים (צילום: dreamstime)
אחריות אישית זה להיות הכי טוב שאתה יכול גם אם אתה חושב שאף אחד לא מסתכל, ולדעת להתנהג גם אם אין מעליך מבוגר אחראי, שעושה "נו נו נו" עם האצבע. כי אתה עושה את זה, קודם כל, כדי לעמוד בסטנדרטים של עצמך.
אם אתם לא רוצים להיתפס בקלקלתכם – פשוט אל תקלקלו.
פוסטים נוספים של מיטל פנחס:
