ארץ החתונות היא כנראה ארץ אחרת, שהמציץ אליה מבחוץ מתקשה להבין את מנהגיה ושפתה. זאת לפחות התחושה העולה מעיון קצר במדריכי חתונות פופולאריים באינטרנט, המציעים לזוגות העומדים להינשא מגוון תכני בידור, טקסים ואטרקציות, כאלה שגם בסרטים הוליוודיים היו מהססים אם לרכוש, מטעמי פומפוזיות ותקציב. תחת הסעיף "רעיונות מיוחדים" למשל, מצאתי באחד האתרים האלה אמני טלפתיה, זמרים מפורסמים שישירו שיר אישי בהפתעה לחתני ולכלות השמחה, מעצבי כובעים, מופעי זיקוקין וצי של מכוניות יוקרה. האירוע שאמור היה (מזמן, מזמן) לבטא מחויבות הדדית של בני זוג לחיים משותפים, הפך לביקור חד פעמי בארץ של פנטזיות, שהקשר בינה לבין החיים ביום שאחרי, קלוש עד בלתי קיים.

מפתיע לכן לגלות כי לרבים מן המנהגים הרווחים בחתונות ימינו יש דווקא שורשים עתיקים ולעתים מעשיים מאוד. בארץ אמנם העדיפו משך שנים את החתונה היהודית המסורתית או לחלופין את החתונה הצברית הצנועה, עם קייטרינג תוצרת בית, שמלה פשוטה אך מעוטרת ברקמת יד וזרי פרחים מהמשק – אבל בערך בשנות השמונים פלשו גם לכאן מנהגי חתונה המקובלים במערב. בהשפעת הקולנוע, הטלוויזיה, הרומנים הרומנטיים והחשיפה הכללית לפנטזיות הרומנטיות של עמים אחרים, גם אנחנו אימצנו מנהגים עתיקים רבים ושכללנו אותם בהתאמה לזמן ולמקום. הנה כמה דברים שאולי לא ידעתם על מקורותיהם האמיתיים של מנהגי חתונה אלה:

למה כורעים ברך כשמציעים נישואים?

מקור המנהג להציע נישואים בכריעת ברך מצוי כנראה בימי האבירים, שנהגו לכרוע לפני הגבירה או האדון שלהם כשהם טובלים ברך אחת בשלג, כדי להוכיח את נאמנותם ונכונותם להקריבו לסבול למענם. גבר הכורע ברך בפני אישה שאחריה הוא מחזר, מפגין בצורה כזו את הנכונות שלו להיות נאמן לה לנצח. חש גם הסבורים שהמנהג הועתק מהנוהג לכרוע ברך בתפילה המקובל בדתות רבות, וכך הוא מעניק להצעת הנישואים פן של קדושה ורוחניות, סוג של התחייבות לכל החיים.

הידעתם? בחלקים של אירופה מקובל עד היום שה-29 בפברואר (תאריך שחל רק אחת לארבע שנים) נשים הם שמציעות נישואים. הדבר נובע מכך שהיום הנוסף הזה לא היה רשום בלוחות השנה ולמעשה לא היה קיים מבחינה חוקית, ולכן אפשר היה להתעלם במהלכו ממנהגים וממוסכמות.

איך התחיל המנהג של מסיבת רווקות?

שני מקורות ברורים למנהג של מסיבת הרווקים והרווקות. האחד, סוג של פרידה מן החיים חסרי האחריות של ימי הרווקות, מעין פריקת עול אחרונה לפני כניסה למסגרת מחייבת ומהוגנת שהיא חלק מהחברה המסודרת. והשנייה- דרך לאסוף מתנות וטובין בעבור הזוג הצעיר, המקרים שבהם החליט הזוג להינשא למרות אי הסכמת ההורים. מכאן גם צמח המנהג (המתואר בספרות המאה ה-19) להמטיר מתנות על הכלה במובן המילולי, היינו להטמין מתנות זעירות במעין שמשיה ולפתוח אותה מעל לראש הכלה. על שם המנהג הזה קרויה המסיבה הזו "Shower" באנגלית מקלחת.

מאיפה הגיע היהלום לטבעת האירוסים?

היהלום, בהיותו חומר קשיח במיוחד, אמור לסמל את עוצמתה של האהבה בין בני הזוג ואת עמידותה ולכן מקובל בטבעת נישואים בתרבויות אחרות. אצלנו, טבעות הנישואים היהודיות אמורות להיות חלקות ונטולות אבני חן כדי לסמל מעגליות בלתי מופרעת ואינסופית של אהבה וקשר. אולי בגלל זה אימצנו את טבעת היהלום כטבעת אירוסים. האירוסים עצמם, דרך אגב, הם מנהג שציונות של דור הפלמ"ח דחתה מכל וכל ורק בשנים האחרונות חזר לחיים בחברה החילונית.

מה אמורות לעשות השושבינות?

השושבינות היו הנשים שהקיפו את הכלה על מנת להגן עליה מרוחות רעות. לא סתם נוהגים בעולם להלביש אותן בשמלות זהות- הן אמורות היו לבלבל את השדים, ולמנוע מהם להזיק לצעירה הרכה והתמה ביום נישואיה.

מה תפקידו האמיתי של השושבין?

שושבין, או כפי שהוא מכונה באנגלית "האיש הטוב ביותר", הוא מן הסתם חברו הקרוב והנאמן של החתן, והאיש שעליו הוא יכול לסמוך. היום מוטלים עליו תפקידים שוליים של ארגון הסעות לאורחים או נשיאת הטבעת, אך לפני מאות שנים, כשמקובל היה שרווקים שלא מצאו לעצמם אישה בקהילה שלהם יצאו למקומות אחרים על מנת לחטוף כלה, השושבין היה העוזר הראשי הנחלץ לסייע במשימה זו.

מדוע נושאים את הכלה מעבר למפתן?

בשבטים הצפון אירופאים, שם היה מקובל ביותר שהחתן חוטף לו כלה משבט אחר, היה אותו חתן נושא את אשתו לעתיד צמודה לגופו משמאל (כפי שהיא עומדת גם היום בטקס הנישואים עצמו באירופה) כדי שיוכל לשלוף את הנשק בעת הצורך ביד ימין. משום שהייתה בזרועותיו, היה גם מניף אותה מעל המפתן לתוך ביתה החדש, ואם נחבטה, נפלה או איבדה שיווי משקל- נחשב הדבר אות למזל רע.

עוד ב"לאשה":

מאיפה הגיע זר הכלה?

במקור היה זר הכלה מורכב מעשבי תבלין וכלל צמחים עזי ריח כמו תימין ושום. הזר נועד לסייע לכלה להבריח רוחות רעות, אבל גם לטשטש את צחנת גופם של מרבית האורחים, שלא נהגו להתרחץ לעיתים קרובות. ביוון העתיקה וגם ברומא, הכלה נהגה לענות את העלים הללו בשיערה. בתקופה הוויקטוריאנית הומרו צמחי התבלין בפרחים, וכל סוג של פרח פורש כמסר אחר שנועד להביא ברכה לזוג.

מדוע משליכים את הזר לעבר האורחים?

בארץ אומץ המנהג של השלכת הזר לעבר האורחים אי שם בשנות השמונים, לבטח בעקבות סדרות קיטש אמריקאיות. מקורו כמובן, קדום יותר - כבר במאה ה-14 האמינו שפיסות מבגדי הכלה הן סגולה למזל טוב, ולכן נהגו לתלוש אותן ממנה, אפילו באלימות. התחליף, שנועד להקל על הכלה, היה השלכת חפצים אישיים שלה אל האורחים, ובימינו - זר פרחים. מי שתופסת אמורה להיות הבאה בתור להינשא, ראו הוזהרתן.

רק אל תקרעו ממני את השמלה (צילום: Tatiana-Morozova/shutterstock)
רק אל תקרעו ממני את השמלה (צילום: Tatiana-Morozova/shutterstock)

מה מסמל הצבע הלבן של שמלת הכלה?

ההידור המופרז של שמלת הכלה נועד, כמובן, לסמל עושר, לעורר קנאה ולהבליט את מקומה הייחודי של הכלה בערב החתונה, ואומרים שמקורו בחצר נפוליאון השלישי (קיסר צרפת במאה ה-19) שקיסריתו אז'ני נחשבה מגדלור חברתי בנושאי אופנה. אנגליה הויקטוריאנית היא שהביאה לסיפור את הצבע הלבן, שסילמל בתולים, טוהר ותמימות, תכונות שנדרשו אז ברוב שמרנות מכל כלה.

למה יוצאים לירח דבש?

המקומות שבהם נהוג היה לחטוף כלות, היה ירח הדבש תקופת הצינון, חודש שבו הזוג הצעיר היה נעלם, בתקווה שכשישובו, אבי הכלה יירגע והם יוכלו להמשיך בחייהם. גרסה אחרת טוענת כי בבבל הקדומה היה אבי הכלה מעניק לחתן משקה עשוי דבש, שהוא היה לוגם במשך חודש אחרי החתונה.

למה משליכים אורז אחרי החופה?

בתרבויות העתיקות אורז, שקדים, זרעים וגרעינים סימלו פריון ותנובה ולכן טבעי היה שישליכו אותם על הזוג הטרי, כדי לאחל להם שפע, צאצאים והצלחה. בימי הביניים באיטליה הוחלפו כל אלה בממתקים (קונפטי באיטלקית) ובעיקר באגוזים מצופים בסוכר, ולימים תפסו את מקומם פרורי נייר צבעוניים, שגם הם קרויים קונפטי. מעניין לציין שגם ברומא העתיקה החתן היה נוהג להיפרד מחייו הקודמים, על ידי חלוקה של אגוזים. ועוד: בחתונות שנערכו ברומא העתיקה היו צעירות לא נשואות או נשים שהתקשו להרות אוספות מן הפירות, ובעיקר מן הגרעינים, שחולקו בחתונה בתקווה שאלה יביאו להן מזל.

מה מקור עוגת החתונה?

לא רק תאווה למתוקים מסתתרת מאחורה המנהג לאכול במהלך החתונה עוגה רבת רושם, רב קומתית ומלאה כל טוב. בחתונות שנערכו ברומא העתיקה הייתה הכלה משליכה לעבר האורחים פיסות כיבוד כדי לחלוק איתם את המזל הטוב שהוביל אותה לנישואים, ואלו במקומות אחרים באירופה היו מפוררים את המעודה מעל ראש הכלה כדי להבטיח את פריונה.