אלופות: הספורט הנשי בדרך למעלה

מתברר שהספורט הנשי מספק לנו עוד סיבה לשמוח ביום העצמאות 2011. כן, כן, אל תרימו גבה. זו לא טעות. כשבודקים מה קרה השנה בזירות הספורט השונות מגלים שירד עלינו מבול של שיאים, מדליות, אליפויות והישגים מצוינים של ספורטאיות ישראליות. אז נכון שהספורט הנשי עוד לא כבש לו מקום של כבוד בסלון של המשפחה הישראלית הממוצעת, אבל נראה שמשהו באמת משתנה בתחום הזה. עובדה.

היום כבר רואים, קוראים ושומעים הרבה יותר מבעבר על הצלחות של נשים כמו הטניסאית שחר פאר, או לוחמת הטאקוונדו בת אל גטרר, או הסייפת נעם מילס, או הג'ודאית אליס שלזינגר או שחקנית הכדורסל שי דורון ושאר נשות נבחרת הכדורעף או הכדורסל הישראליות.

אולי מפני שהשנה ההישגים של הספורטאיות שלנו היו הרבה יותר מרשימים מהישגי הספורטאים (בשנה שעברה, למשל, היה איזון 5:5 בין גברים לנשים בתחרויות גמר של משחקים אולימפיים. ואילו השנה, הנשים פרצו קדימה והיחס הוא כבר 12:9). ולא - זה ממש לא מקרי או זמני. מסתבר שמדובר בתוצר של מהלך נשי מכוון, מתוכנן ומתוקצב. כי מאחורי כל דוכני המנצחות ב־13 תחומי ספורט שונים, כבר רוחשת וגועשת יוזמה של נשים, למען נשים, במטרה לקדם ספורט נשי.

מפני שהפעילות הספורטיבית של ילדות, נערות ונשים משנה להן את החיים. ממש. לא רק במגרש, אלא גם בבית ובעולם העבודה. "בסקר שנערך בארצות הברית מצאו ש־80 אחוזים מהמנהלות הבכירות בחברות הגדולות ביותר בארצות הברית עסקו בספורט בצעירותן או בהווה", מספרת ד"ר מורן ברק, כדורסלנית, שדרנית ספורט ומי שעד לאחרונה ניהלה את פרויקט אתנה של המועצה לקידום נשים בספורט.

ואכן, חיפוש קטן מוכיח שגם בארץ קל למצוא ספורטאיות עבר והווה במקומות הכי טובים. מספיק להביט בנשים כמו למשל רוכבת האופניים והרצה פרופסור תמר אלאור, שהיא אנתרופולוגית, או שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף לשעבר, פרופסור מיכל לונץ, שהיא מנהלת מחלקת א.א.ג. בבית החולים בני ציון בחיפה, או נציבת מס הכנסה לשעבר טלי ירון־אלדר, ששיחקה בנבחרת ישראל בכדורעף, כדי להשתכנע שהעוסקות בספורט מצליחות גם בעולם העבודה.

ועדיין, "הסקר שערכנו מראה שהמשפחה הישראלית, ובעיקר האימא הישראלית, לא רוצה שהילדה שלה תעסוק בספורט, כי זה 'גברי'". אומרת חנה גרטלר, העומדת בראש המועצה לקידום נשים בספורט. "את הבנים מעודדים להיות ספורטאים ותומכים בהם, ואילו לבנות מרשים לרקוד בלט, כי זה נחשב נשי ומחטב.

"ולכן - אני באמת מאמינה שצריך להפוך את העיסוק בספורט לדבר נחשק לבנות. אנחנו חייבים ליצור מצב שבו כמו שבן ספורטאי מתפתח והופך למלך הכיתה, גם בת ספורטאית תהיה מלכת הכיתה. כדי להשיג זאת, צריך להקציב כסף וגם זמן אימון איכותי שווה לבנות ולבנים. חייבים לאפשר לילדות להכיר את הכיף הזה. כמבוגרים, זו חובתנו לתת להן לפחות הזדמנות אמיתית לטעום ממנו".

מה זה פרויקט אתנה?

אתנה, תוכנית שהוקמה על ידי המועצה הציבורית לקידום נשים בספורט, מפתחת את הספורט הנשי במטרה להבטיח השתתפות של ילדות נערות ונשים בכל תחומי הספורט ובכל הרמות. התוכנית החלה את דרכה עוד בשנת 2007, ביוזמת שרת הספורט והתרבות לימור לבנת ובראשותה של אשת העסקים חנה גרטלר, והצליחה לגייס כ־80 מיליון שקלים לטובת שמונה שנות פעילות ספורטיבית של ילדות, נערות ונשים.

התקציבים הנאים, שהופנו מדי שנה לקידומן הספורטיבי של בנות המין הנשי בלבד, כבר אפשרו לחלק מלגות ומענקים ולשלם משכורות לספורטאיות מצטיינות. לדאוג לציוד, למאמנים איכותיים יותר ולמימון נסיעות של ספורטאיות מבטיחות לתחרויות רבות בחו"ל וגם להגיע לבתי הספר ולעודד ילדות ונערות להתחיל לעסוק בספורט. השקעת התקציבים האלה כבר הניבה הישגים מקצועיים והשנה רואים זאת גם על לוחות התוצאות.

ספורטאית שכדאי להכיר

בת אל גטרר, אלופת טאקוונדו

גיל: 23. מגורים: ירושלים. בעלת מדליית זהב מאליפות אירופה. מתאמנת לקראת אולימפיאדת לונדון וגם לומדת חינוך גופני ומתמטיקה.

איך הגעת לטאקוונדו?

"אני בת בכורה במשפחה בת שישה ילדים. גדלתי בהתנחלות כוכב יעקב, והתחלתי ללמוד הגנה עצמית בעיקר כי זה היה החוג היחיד שהתאים להורים מבחינת שעות העבודה שלהם. למעשה, בתחילת הדרך ההורים הספורטיביים שלי היו בעד פעילות גופנית יותר ממני. הם לא ויתרו ודאגו שאמשיך להגיע לחוג ואתקדם, גם כשנמאס ופחות התחשק לי.

"בגיל 12 כבר היו הישגים והתחלתי להתאמן בטאקוונדו, אומנות לחימה קוריאנית, במועדון בירושלים. גיליתי שזה ספורט בכלל לא אלים, שדורש חשיבה וטקטיקה, יכולת התמדה והרבה עבודה קשה. אחרי שהתאהבתי בספורט הזה, שני ההורים התגייסו כדי לעזור לי".

ההשקעה הזו החלה להוכיח את עצמה בשנת 2006, כשבת אל זכתה במדליית זהב באליפות שבדיה. בהמשך, הצטרפו לאוסף שלה גם מדליות זהב מאליפויות אוסטריה, הולנד וקרואטיה, מדליית כסף באליפות בלגיה ומדליות ארד באליפויות שבדיה ובלגיה. מאליפות אירופה 2010 בת אל חזרה לישראל עם מדליית זהב. היום, הספורט הוא העיסוק העיקרי של בת אל. היא מקבלת שכר, בהתאם להישגיה הספורטיביים ובמקביל לומדת כבר שנתיים חינוך גופני ומתמטיקה בגבעת וושינגטון.

"חשובה לי התמיכה המקצועית שאני מקבלת מ'אתנה', כי כספורטאית, הדחיפה של ההורים מסייעת ומספיקה רק בתחילת הדרך. הטאקוונדו תובע ממני להתמקד וללכת עם זה עד הסוף וזה בכלל לא קל או פשוט. מבחינתי, זה כמו טיפוס הרים. יש לך עליות קשות ויש ירידות ובסוף יש פסגה, אבל היא אף פעם לא סוף הדרך. כי תמיד יש עוד דרך לעשות כדי להגשים את המטרה שאת מציבה לעצמך".

לביאה ואן אוורקרק, כדורגלנית

גיל: 19. מגורים: בת חן, יישוב קהילתי בעמק חפר. משחקת בקבוצת כדורגל נשים "מכבי חדרה". לומדת לתואר ראשון מקוון במינהל עסקים.

איך הגעת לכדורגל?

"אני באה ממשפחה לא ספורטיבית, אבל ההורים שלי מספרים שמהרגע שנולדתי, שיחקתי בכדור. עד לפני כשנתיים חיינו בעיר אפלדורן שבהולנד. בגיל שש וחצי התחלתי לשחק כדורגל בעידודו של אבא. אמא לא התלהבה מהרעיון אבל שינתה את הגישה כשראתה כמה אני נהנית מזה. בהולנד, שם שיחקתי גם כשחקנית בנבחרת הלאומית הצעירה, השחקניות הרבה יותר קשוחות. כאן הכול פתוח וחברותי יותר".

מהי, בעינייך, התרומה הכי גדולה של הכדורגל?

"בניגוד לטניס , למשל, שאת משחקת לבד, בכדורגל את קודם כל לומדת לעבוד יחד, וזה משפיע על חייך גם מחוץ למגרש. אני באמת מרגישה שהפעילות שלי בספורט הקבוצתי מגיל צעיר היא שהובילה אותי למי שאני היום".

גיל: 40. נשואה ואם לשניים (13 ו-10). מגורים: רמת השרון. סגנית נשיא למחקר ופיתוח בחברת ההיי־טק SHAREDBOOK. בעלת תואר שני במדעי המחשב וחקר המוח. פעילה בטריאתלון נשים ובארגון אירועי ספורט נשים, אלופת הארץ בחצי איש ברזל 2009.

מתי התחלת להשתתף בתחרויות טריאתלון?

"עד גיל 35 לא עשיתי כל פעילות ספורטיבית והכושר הגופני שלי היה אפס. ידעתי שספורט טוב לבריאות ולאיכות החיים וזה ייצר נקיפות מצפון וגרם לי להרגיש רע עם עצמי, אבל זה הכול. כנראה שהיה צריך אירוע טראומטי כדי להזיז אותי".

מה קרה לך?

"אני בוגרת יחידה 8200 בצבא, כמו היזם יוסי הולנדר, שהקים ומכר את חברת 'הממד החדיש' ונחשב בתעשיית ההיי־טק לביל גייטס הישראלי. ממש אחרי לידת בתי הבכורה, קיבלתי ממנו טלפון עם הצעה להקים מרכז מחקר ופיתוח לחברה חדשה שהוא מקים ולפתור שם בעיות. זה היה תפקיד ניהולי בכיר מאוד, שנלווה לו הרבה לחץ. הרגשתי שכל העולם על כתפי, כי רציתי גם להיות אימא מושלמת וגם לעסוק בהתנדבות שחשובה לי. אבל אחרי כמה שנים כאלה, הגוף התחיל לקרוס.

"היה לי ברור שאני חייבת לחזק את מערכת החיסון שלי וללמוד להתמודד יותר טוב עם לחצים ואת זה - אמרו לי המומחים – אפשר לעשות רק בעזרת הספורט. אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שבה נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לסיבוב של 13 דקות מסביב לבלוק. כמעט נפחתי את נשמתי, בדרך, אבל כשחזרתי הביתה, הייתי גאה בעצמי והבנתי שזה מה שהכי מתאים לי. ריצה זה חסכוני בזמן, לא צריך חוג או קבוצה, רק רבע שעה פנויה ביום, וזהו. כבר בשלבים הראשונים, התחלתי לכתוב בלוג על החוויות שלי, שצבר יותר ויותר קוראים וקוראות.

"בהתחלה, עשיתי את זה רק כי זו הייתה הדרך לא לחזור למחלקה הפנימית בבית החולים. רק אחרי כמה חודשים זה גם עשה לי טוב. ואז, ראיתי מודעה על מרוץ רמת השרון והצבתי לעצמי מטרה חדשה – לרוץ חמישה ק"מ. חצי שנה מאוחר יותר כבר רציתי לרוץ חצי מרתון והצטרפתי לקהילה של אנשים נהדרים, בעיקר גברים כמובן, שעם רבים מהם אני מתאמנת גם היום.

"עם הזמן, הבנתי שאני נמשכת יותר למקומות שיש בהם גם נשים ולכן הקמתי בתפוז את פורום נשים בספורט, המייצר רשת תמיכה לנשים, ומאפשר להן לקבל כבר מהרגע הראשון הדרכה מתאימה ואת הידע, שבזכותו אפשר להצליח בספורט הזה. בעזרת הבלוג, הפורום ותחרות הטריאתלון השנתית לנשים, שתתקיים השנה ב־28 במאי נוצרה גם רשת של חברות, שקרובות לי בדרך החשיבה ומבינות את ההתנסויות ואת החוויות שלי".

* את הכתבה המלאה תמצאו בגיליון השבוע של "לאשה"