מאת: אראלה טהרלב־בן שחר
"הוא הומו" זאת אבחנה שהורגלנו לשמוע ביחס לאנשים בוגרים. אוזננו עדיין לא הורגלה לשמוע אותה ביחס למתבגרים בני 14. אבל, מתברר שהשינוי שעברה החברה שלנו ביחס לזוגות חד-מיניים, השפיע לא רק על היכולת שלהם לחיות בגלוי, להקים משפחה ובמקומות מסוימים אפילו להינשא. הוא שינה גם פניו של גיל ההתבגרות, וגרם לכך שלהט"בים (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) יוצאים מן הארון מוקדם יותר.
זה הופך את הנעורים של המתבגרים ההומו-לסביים שהיו פעם חוויה מפחידה ומבישה, אותה בילו במעמקי הארון בניסיונות נואשים להסתיר את זהותם בפני הסביבה ובפנים עצמם, לתקופה שבה הם עוברים חוויות נורמטיבית לבני גילם. כמו שאר בני גילם גם הם מתנסים בדייטים ראשונים, זוגיות והשתייכות לתנועת נוער ייעודית ללהט"בים – איגי, שמה. באמריקה, לא מעט בני נוער מצליחים לשנות אפילו את דמותו של טקס סיום התיכון המעונב, המיושן והמיינסטרימי – ולהגיע אליו עם בן זוגם שהוא גם בן מינם.
אבל, זה לא שהדברים פשוטים עד כדי כך. הדור הזה של מתבגרים, שהוא הדור הראשון שיוצא מהארון כל כך מוקדם, צריך לפלס את הדרך וללמוד את החוויה החדשה של התבגרות הומו-לסבית המתרחשת לעיני כל. כמו כל סיפור עסיסי, כך גם היציאות מהארון הופכות להיות שיחת היום. יש שהאקט הזה מאיים עליהם ומגיבים בתוקפנות, יש שמגיבים בתגובות עוינות מתוך שנאה הומופובית שלמרבה הצער עדייין לא פסה מן העולם.
גם המורים, שהוותיקים ביניהם לא זוכרים את עצמם מדסקסים את הזהות המינית של תלמידיהם, צריכים להתרגל לסוג החדש של שיח ולצורך לתמוך במשבר שלא למדו עליו בסמינר למורים. ומעל לכל, ההורים. הורים, שידועים בכך שהבשורה 'אני הומו/לסבית' לא מתקבלת אצלם בשוויון נפש, מתקשים עוד יותר לקבל אותה כשהיא נשמעת מפי בן 14 או 16, שנדמה להם שהוא 'אינו יודע מה הוא מדבר'. גם ההורים צריכים לכבוש כאן דרך לא מוכרת והם מתלבטים האם זה גיל שבו הילדים שלהם יכולים כבר לדעת דבר כזה? האם לא מדובר במשובת נעורים? האם נכון מצידם לקבל את ההעדפה המינית של הילד ולהשלים איתה, או שמא עליהם לשדל אותם לבדוק טוב יותר קודם ואיך עליהם להגיב?
עוד על ההתלבטויות של ההורים, על החוויות של המתבגרים ועל חברת המתבגרים שהפכה לחברה שמאפשרת ללהט"בים להסתובב בראש גלוי, בכתבה רחבה שפרסמנו בגיליון ינואר שלנו
