אראלה טהרלב בן־שחר
באקלים הנוכחי, שבו הבון טון הוא לזלזל במערכת החינוך, לומר שכל מה שלומדים שם אינו רלוונטי, שהילדים רק משננים ושבמקום ללמד בוחנים אותם, שהמוסדות הפכו לבית חרושת לציונים, ואיך אפשר בלי "מי צריך לדעת משהו כשהוויקיפדיה וגוגל ישלפו לך כל חומר הרבה יותר טוב מכל מומחה" - קשה מאוד לדעת איך להתייחס לשיעורי הבית: האם להקפיד שיעשו את שיעורי הבית או שזה רק מסגיר את דורכם המיושן? האם להקפיד איתם על תרגול לוח הכפל, או שאין צורך לדרוש מהם לדעת שטויות שכאלה? האם יש צורך לעזור להם לשנן מילים להכתבה באנגלית או שאז אנו מחנכים אותם להפוך לאוטומטים בלתי יצירתיים?
זה אולי מיושן, אבל זו הדרך הכי יעילה ללמוד באמת (צילום: שאטרסטוק)
אז רגע לפני ששיעורי הבית פורצים שוב אל חיי ההורים בסערה, ד"ר דניאל לוי מבית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי הרצליה וחוקר זיכרון אנושי, מציע כמה תובנות על זיכרון וידע שיעזרו להורים שהתביישו להגיד לילדים "שיעורי בית כבר עשית?" להתייצב מאחורי ההרגל המסורתי והמיושן.
קודם כל, למה שיעורי בית זה טוב?
* שינון זה לא ההפך מיצירתיות: הרבה אנשים יגידו לכם שהם לא רוצים לגדל תוכים אלא לטפח ילדים יצירתיים. אלא שלא ניתן לדבר על יצירתיות במנותק ממאגר ידע. יצירתיות היא יישום רעיונות ומבנים מתחום אחד בתחום אחר. לכן גם אם אתם רוצים לגדל ילדים יצירתיים, חשוב ללמד אותם דברים, לעזור להם להבין וגם לחזור על החומר.
* הבנת את העיקרון? זה לא מספיק: לעתים נראה שלא מכובד לדרוש מהילדים לעשות עוד תרגיל ועוד תרגיל אחרי שהם מעידים שהבינו את העיקרון. אבל בעיקרון, העיקרון לא מספיק. במקצועות כמו חשבון ושפות, למשל, אין הם סוגי של מיומנות – פשוט לשלוט צריך לתרגל, כיוון שהמנגנונים המוחיים שהתרגול עובד עליהם שונים מאלה שהבנת העיקרון עובדת עליהם.
* ידע הוא התשובה לכל השאלות: לא מספיק לשמוע חומר, לקרוא אותו או לכתוב אותו. כדי להטמיע אותו צריך לענות על שאלות. וזה, כידוע, מתרחש הרבה פעמים רק בשיעורי הבית.
כדי להטמיע ידע חדש צריך לענות על שאלות (צילום: שאטרסטוק)
איך לעזור לילדים לעשות את שיעורי הבית - לשלוח אותם לעשות לבד? לפקח ולהסתכל? האם לעשות במקומם?
1. מעורבות: נכון, זה לא הדבר הכי נעים לעשות, אבל זה עוזר לילדים כשאתם שואלים אותם: "כבר עשית שיעורי בית?". לילדים קשה להכין שיעורי בית כשההורים מזלזלים בהם ולא מגבים אותם.
2. ביקורת – תפנו למורים: אם אתם רואים שהשיעורים קשים ברמה או בכמות שהילדים אינם יכולים להתמודד איתה (או אפילו מיותרים), נסו לדבר על כך בעדינות עם המורה, לא עם הילדים.
3. עשו איתם אך לא במקומם: זו סוגיה מורכבת, כי הרבה ילדים צריכים קצת עזרה מההורים. אם אתם רואים שהם סתם מתעצלים, נסו לחלץ מהם את התשובות ואל תגלו להם אותם, כי אחרת הם יפתחו בכם תלות ושיעורי הבית יהפכו לשלכם.
4. למדו אותם את מה שאתם יודעים: לפעמים שיעורי הבית הם הזדמנות של ההורים להקנות לילדים יכולות, מיומנויות וידע שיש להם. אחרי הכל, רובנו לא יושבים כל היום עם הילדים ומדברים על פוליטיקה, פילוסופיה או ספרות, וגם איננו מלמדים אותם להתארגן, להתנסח או להיות יעילים. שיעורי הבית הם הזדמנות להעביר לילדים כישורים שיש לנו.
5. שיעורים לפני הכל? קל יותר להוריד את זה מסדר היום כשהופכים את זה לשגרה צפויה וידועה. לא פעם קל לחשוב על זה כעל הדבר הראשון שעושים אחרי הצהריים, בידיעה שכשנסיים את זה נעשה דברים אחרים.
6. לא יוצאים עד שלא מסיימים? דווקא כאן הגישה המסורתית אינה מוצדקת. לפעמים צריכים הפסקות כדי להמשיך להתרכז, וכדאי שההפסקות יכללו פעילות גופנית או משחק ולא ישיבה פסיבית מול איזה מסך.
7. הם לא באמת מתרכזים מול הטלוויזיה: הרבה ילדים אוהבים לעשות השיעורים מול הטלוויזיה וטוענים שכך הם מתרכזים הכי טוב, אבל הם טועים. אנשים מתרכזים הכי טוב כשאין מסביב עוד גירויים מסיחים. הדבר היחיד שלא בהכרח משפיע לרעה על הריכוז הוא מוזיקה כֵּלית (בניגוד למוזיקה קולית).
8. אבל ייתכן שהם כן מתרכזים בשכיבה על רצפת המרפסת: אם הילדים רוצים לשכב על הרצפה כשהם מכינים שיעורים במקום לשבת ליד השולחן, אין סיבה להיות נוקשים איתם. כל תנוחה יכולה להיות טובה להכנת השיעורים, אם היא אכן שקטה ונראה שהילד מצליח להתרכז בה.
