(טלי בנדו לאופר)
כך כתב פעם שלמה ארצי, וכך אני כותבת היום. זהו שיר סיום. אקורד אחרון. פוסט פרידה שלי מכם.
עברו שלושה חודשים מאז שיצאתי למסע הזה עימכם. שלושה חודשים והחלטה אחת. להגיד לכם שהמטרה הושגה, שהכל מאחוריי, שעכשיו אני יכולה להסתכל על התמונה הגדולה שלי שמעטרת את העמוד הזה ולומר שממדיי אלו הם נחלת העבר - יהיה שקר. כן, ירדתי במשקל, אבל לא מספיק, לצערי. המסע הזה קשה, קשה ממה ששיערתי, קשה מכל התמודדויות העבר שלי, אבל אני מבטיחה לכם לא להיכנע. אני מבטיחה להמשיך ללכת במסלול הזה, ובלהט.
נכון, אתם כבר לא תצפו בי, עינכם לא תבקר או תלטף אותי, אבל שלי כן, והיא לא פחות חשובה. אני עושה דיאטה בשבילי, ורק אחר כך בשביל כולם. אני רוצה להיות בריאה יותר, חזקה יותר ועצלנית פחות. הלוואי שזה לא היה מאבק כל כך קשה. הלוואי שיכולתי להיות לכם לאות ולמופת, למודל לחיקוי, למישהי שהשילה בשלושה חודשים את כל הקילוגרמים המיותרים, אבל לא כך הדבר. אני המראה שלכם למציאות קשה של אם טרייה ועייפה, שבאמת ובתמים קשה לה.
גם עכשיו, כשאני קוראת את השורות הללו, אני מתרעמת וצועקת בתוכי: "אז קומי! קומי כבר! קשה יש רק בלחם!" אבל אני יודעת שאעשה זאת כי הגעתי למקום, לנקודה כזאת שאיני יכולה לשאת עוד. זו נקודת שממנה איני יכולה להמשיך עוד. אני מרגישה שגופי אינו שלי, ואני חייבת לדרוש אותו בחזרה, משוחרר מכאבי ברכיים ומעייפות כרונית. אני רוצה לחזור אל הוויטאליות שכל כך איפיינה אותי פעם, עם המציאות החדשה שבה מחכה לי בבית תינוק מתוק.
כמעט חמישה קילוגרמים נשרו ממשקלי - לא הרבה ולא מעט, דרך ארוכה לפניי, אבל אני תכף יורדת מידה, וזה סוג של אושר שאין לזלזל בו.
הציטוט מהשיר שהוספתי למעלה אינו נמצא שם רק בגלל שמדובר בשיר פרידה. הוא שם כי אני מודה לכם על שהייתם איתי, מודה על הכוחות שהענקתם לי ומבטיחה שחלומי, סופו להתגשם. אין שום אפשרות אחרת.
