(טלי בנדו לאופר)
בתחילת השבוע אהיה בת 30, ויום הולדת הוא תמיד הזדמנות למחשבות קיומיות. האם אני מרוצה מהמקום שאליו הגעתי? האם אלה החיים שחשבתי שיהיו לי בגיל 30? שאלות כאלה ואחיותיהן ממלאות אותי בשבועות האחרונים. אז מחלק מהדברים בחיי אני מרוצה. יש לי בן זוג נהדר וילדון מקסים שמסב לי אושר מסוג שלא ידעתי שקיים בכלל. יש לי משפחה מדהימה שאני מודה עליה כל יום, וגם חברים טובים ונאמנים. אבל יש גם סוגיות שמהן אני לא מרוצה, וביניהן, כמובן, המשקל.
יום הולדת הוא גם זמן מצוין ללטף את האגו הפצוע שמדוכדך זה כמעט חצי שנה אחרי הלידה: לא הצלחתי להוריד אפילו מחצית ממה שתיכננתי. מקננות בי מחשבות שאולי לא נתתי את כל כולי לתהליך, ושאולי אם הייתי עושה עוד הליכה פה ונמנעת מאיזו עוגייה שם, הייתי רואה שינוי. אבל די, אני רק בן אדם, לא סופרוומן.
הרהורי הגיל מביאים איתם גם קבלה. זה הגוף שאיתו נולדתי ואיתו גם אמות. לעולם לא אהיה 52 ק"ג הפרוסים על פני 172 ס"מ כמנהג הדוגמניות הדקיקות. לעולם לא אתמרמר שאיני מצליחה לעלות במשקל וכנראה שלא אבכה על כך שמידת האקסטרה שמאל גדולה עלי ולא יושבת בול. כנראה שלא.
ואתם יודעים מה? זה בסדר. יש לי גוף עגלגל, שופע, ניחנתי בשיעור קומה סביר, אני לא קטנטנה אבל בטח לא גבוהה, ולאט לאט אחזור לעצמי, לזו שאני מכירה. לזו שמודדת, שאוהבת להתמרמר על הגוף שלה, אבל בסוף מחייכת.
זו אני, זה העולם
גם עכשיו, כשאני רחוקה 17 ק"ג ממשקל היעד, אני יודעת לזהות את הטליה הצרה שלי שמשווה לי מבנה גוף אגסי, זו שאפילו במרחק ניכר מגוף מושלם סוחטת אי אלו מחמאות מבעלי, המסוגל להבחין שמתחת ל-17 ק"ג המיותרים מסתתר הגוף של האישה שהוא אוהב.
אז אני מביטה במראה ומנסה לא להידכדך, לא להתעצב, מסתכלת על הצלוליטיס טוב טוב ומבינה שמירב הסיכויים שהפסים הבהירים האלו עתידים להישאר. אני בוחנת שוב את סימני המתיחה הרבים שמעטרים לי את הבטן, עדות לעובר במשקל ארבעה קילוגרמים שחי לי ברחם - ומנסה לאהוב את זה, לאהוב את עצמי בלי כל אלה, אבל בעיקר עם.
אני מבינה שתמיד איאבק, אלחם ואנשך שפתיים, אבל זה בסדר, זו אני, זה העולם שבו התרגלתי לחיות. זה העולם שבו אגדל את בני ואדגים לו כיצד משיגים את רצונותיך וחלומותיך ובעיקר עומדים על שלך. זה העולם שבו אחזור ואומר לו שאמנם לגנטיקה יש משקל גדול ומוחשי על חייך, אבל לכוח רצון – עוד יותר.
אז נכון, ביום הולדת העגול והמשמעותי הזה איני נראית כמו שרציתי, חתיכה ושזופה בשמלת קיץ זוהרת ושיקית, אבל בקיץ הבא אני חייבת להיות, אני מוכרחה, אני אהיה!!
וברוח דברים אלה, אני שמחה לדווח שבשבוע האחרון עוד 600 גרם נשרו ממשקלי!
מזל טוב לי.
