(טלי בנדו לאופר)
הפעם האחרונה שהייתי אצל דיאטנית היתה לפני חודשים ספורים. הייתי בהיריון מתקדם, משקלי נסק אל על והעלייה המהירה הדאיגה אותי. על אף שלא חייתי בתוך המקרר, הצלחתי לעלות 17 ק"ג בקלות מחשידה. ישבתי מול הבחורה הנחמדה, וכמו אכזבה ממבט ראשון - ידעתי שזה לא יילך. היא לא הטילה עליי אימה ולכן לא פחדתי לאכזב אותה. היא היתה נמוכת קומה, חייכנית ובעלת עיניים טובות. נו באמת!! מה היא כבר תעשה לי כשאעלה על המשקל בחרדה והיא תגלה שעליתי קילו? אולי תתאכזב, אבל לא תרתיע. זה אבוד מראש, חככתי בדעתי בעודי מלטפת בטן ענקית וחושבת מה אזלול כשאצא מהחדר שלה. הבחירה צומצמה לבורקס עצום ממדים או לאפה מטפטפת שמן. נראה.
בכל מקרה, הדיאטנית הנחמדה עברה על סדר היום שלי, בדקה מה אני אוכלת כל שעה, הקשיבה, חייכה ובעיקר הבינה. הבינה! בסופה של שעה ארוכה מאוד שבה לא קיבלתי אפילו מבט צונן אחד (שבהחלט הגיע לי), היא נתנה לי תפריט והסבירה שאין אפשרות לשנות כל כך את מה שאני אוכלת כי לרוב זה בסדר גמור, ובזמן היריון לא עושים שינויים גדולים. בקיצור, שאמשיך לאכול, אז אכלתי.
אנשים שכל חייהם מתמודדים עם עודף משקל הם מאסטרים בדיאטות. נכון, הם לא יודעים ליישמן אך חמושים בעצות, בתפריטים ובטיפים. הם מחשבים על אוטומט נקודות של שומרי משקל, כמה מים צריך לשתות ביום ואיזה מדד BMI ייחשב לתקין. כל שמן יכול לשבת בקלילות ולשרבט תפריט דיאטה מוצלח שלא נופל מאלה של גדולי הדיאטנים. הניסיונות הרבים להגיע לשם, לרזון, הלמידה האינסופית והנבירה במה טוב, מה אסור ומה אפשר - כל אלה לא מקבלים ביטוי הלכה למעשה. אז איך אפשר להאשים אותי בסקפטיות כלפי אנשי מקצוע? טרם קם התזונאי שיגרום לי ולקילוגרמיי לחיל, רעדה ושיתוף פעולה.
חמושה בחשדנות אין קץ התחלתי את שיחותיי, במסגרת הדיאטה הנוכחית, עםאסנת בוברוב, דיאטנית לייף מבית סופר-פארם. אסנת לא החלה לשאול מה אני אוכלת, איך, כמה, למה ומתי; אסנת פנתה יותר לצד הרגשי, ובתור התחלה ביקשה שאכין רשימה שבה אסביר מדוע אני כל כך מעוניינת לרדת במשקל, מה כל כך טוב בזה ולמה זה חיוני עבורי. סיבות היו לי כמובן (לרומם את הביטחון העצמי, תחושה טובה, להוות דוגמה ומופת לבן שלי ועוד). את הרשימה הנכספת תליתי על המקרר כדי שאזכור בכל פעם שאני פותחת אותו, שיש מטרה לדרך הקשה הזאת וכדאי להתמיד.
בהמשך שיחותינו אסנת שאלה מה שלומי ופשוט נתנה לי לדבר, לספר לה כל שעולה על רוחי. היא המשיכה לפנות לצד הרגשי, ולעניות דעתי יש בזה המון חוכמה, כי אכילה לעיתים היא רגשית ומונעת מהלב וכלל לא מהבטן.
קחו טיפים
כדי לעודד ולחזק גם את רוחכם, אני שמחה לשתף כמה מהטיפים המרעננים שקיבלתי ממנה:
1. גיוס תמיכה. אם כרגע קשה לכם להתמיד בארוחות בריאות או ספורט, גייסו חבר/ה או בן/ת זוג שיעזרו. מתישהו זה יהפוך להרגל. אני, לדוגמה, אנסתי את חברתי, רביטל, לקחת אותי כפרויקט. היא מגיעה אליי פעמיים בשבוע, אנחנו צועדות יחד כ-40 דקות ולאחר מכן עושות תרגילי כושר ויחד חותמות שעה של פעילות ספורטיבית משביעת רצון.
2. פרגנו לעצמכם פתקים ורודים. אם עשיתם צעד שיקדם את הירידה, כתבו אותו והכניסו לצנצנת שקופה. ברגעי משבר הוציאו את הפתקים וחושו גאים בעצמכם, לא תרצו שכל זה יירד לטימיון נכון?
3. הפכו את הבית למקום שקל לחיות בו. כדי שהבחירה הבריאה תהיה הבחירה הקלה, סלקו את הפיתויים. אין צורך לעמוד במבחנים בתקופה הקרובה. אני, לדוגמה, מאוד אוהבת לאפות, אבל כרגע אני עוסקת רק באגירת מתכונים, גם זה משהו.
4. קשטו את הבית בבקבוקי מים. הקפידו שיהיה אחד בסלון, אחד בחדר השינה וכו'. כך, שתיית מים תהפוך לקלה, וגם אם יש לכם כמה דקות חסרות מעש, תרביצו כמה שלוקים. במקום לשבת ולבלוס מול הטלוויזיה, אני מנסה לשבת ולשתות. גם עכשיו, כשאני כותבת, אני בוהה בבקבוק הריק שלידי. תתפלאו כמה מהר מרוקנים אותם, במיוחד בחום הזה!
5. נסו לנהל יומן אכילה עתידני. שבו עם עצמכם כמה דקות ותכננו מה תאכלו מחר. דאגו מראש שיהיה אוכל בריא ומזין במקרר, או במילים אחרות: אל תתביישו לתכנן את ההצלחה כדי שגם מחר לא תחטאו. אני מקפידה לבקש מאופיר שיעבור בסופר ויקנה את מה שחסר לי כדי שאוכל להכין ארוחה מאוזנת עם קטניות, דגנים וירקות, שלא יהיה תירוץ להעמיד סיר פסטה.
נסו לאמץ טיפ אחד בתור התחלה, ותראו איך יבוא לכם חשק ליותר. או במקרה שלנו – לפחות!
