(טלי בנדו לאופר)
את בטוחה שהשבוע ירדת בגדול. את אוכלת מאוזן, שומרת, חוסכת מפיך את מה שאת משוועת לו. ואכן ירדת. את שולחת לעצמך חיוך נוצץ של שמחה, מתלהבת, ובצדק, אבל אז את מבינה שזוהי רק נקודת ההתחלה. שיר הפתיחה של המחזמר, כותרות הסרט בזמן שמחשיכים את האולם.
ואז מגיע המשבר הראשון.
אצלי המשבר הזה תמיד מגיע בדמותם של בגדים. הנה גילוי נאות: אני מאוד אוהבת אופנה. אשמח לכלות את ימיי וכספי, הדל ממילא, בקניונים, ברחובות גדושי חנויות בגדים, בבוטיקים. לא צריך להגזים, אני לא חייבת חנויות מעצבים, גם לרשת מקומית או עולמית אכנס בשמחה.
אני זוכרת את עצמי, רק לפני כמה שנים, קונה בספונטניות שמלת מיני קלילה בזארה בלי למדוד אפילו, כי המידה היא מדיום, ובמקרה הכי גרוע היא תהיה גדולה עליי. פינה חמה שמורה בליבי למגוון סטרפלסים משובחים שרכשתי בהתרגשות בטופ שופ, משוכנעת שביצעתי את עסקת חיי. הקדשתי לכל אחד מהם קולב משלו, ומדי יום וידאתי שאף אחד מהם לא נופל חלילה מקולבו ומאבד מיופיו. הקפדתי לבקר דרך קבע אצל החייט שישדרג את הסקיני ג'ינס במכפלת או יחזק כתפייה סוררת. היה לי אכפת. הרגשתי נוח. הרגשתי טוב עם עצמי, התארגנתי ליציאה במהירות שיא שאינה אופיינית לנשים. אם היו עיכובים, זה קרה רק משום שהתקשיתי להחליט מה יפה ומחמיא יותר, ולא כי התעסקתי בסוגייה מה פחות צמוד או לא עובר את מחסום הירכיים.
ועכשיו, במהלך הדיאטה, את יודעת שירדת ומרשה לעצמך להגזים בהערכה עצמית. מוציאה מהארון איזה מכנס שלפני שבועיים-שלושה לא עלה, והפלא ופלא – הוא עדיין לא עולה. גם החצאית בגזרה גבוהה לא יושבת כמו פעם. השמלה האהובה עדיין צמודה מאוד ולא סתם "מדגישה את החמוקיים". אז מה הטעם, אני שואלת. מה הטעם במשמעת קשה, בהליכות בטיילת עם עגלה כשחם וכבד לך, בארוחות דלות בפחממות.
אין קיצורי דרך, אין קסמים
אני שוכבת לי במיטה, ראשי מכוסה מכנס שכבר אינו עושה עימי חסד, ואני מתחפרת בסבל הגרדרובי של עצמי. אופיר, שכבר התלבש ומחכה לתזוזה, מבין שזה ייקח עוד קצת זמן ולא דוחק בי. שמונה שנות זוגיות הפכו אותו למאסטר בדיאטות. סירובי לצאת מהמיטה עומד בעינו כמה דקות נוספות עד שאני מבינה: מבינה ויודעת שהדרך ארוכה, אין קיצורי דרך, אין קסמים. ירד רק קילו. כולה קילו! גם בשבילו צריך לעבוד, וגם בשביל אלה שאשיל בהמשך, ואני צריכה להיות חזקה.
לא על כל תקרית אוכל לשלוף את קלף ה"שוברים את הכלים ולא משחקים" ולקנח בכמה קוביות שוקולד. ממש לא. לא כל סוף שבוע אפשר לטרוף ולהגיד שזו שבת המלכה וזה מותר ורצוי ובכלל לא נספר. לא בכל אירוע משפחתי מותר להתיר את הרסן ולהשתולל. צריך לדעת מתי, לברור בקפידה, להילחם על כל צ'ופר קלורי קטן, מוכרחים להפוך את כל זה לשגרה, לאמץ את זה ללב ולחבק. לא להתנגד, לא להיאבק, אלא לקרב את זה אלייך עד שזה יתאים, עד שיחד, השגרה החדשה ואני, נהפוך לאחת. אחת רזה, בריאה, מלאת ביטחון עצמי ומאושרת יותר.
אז אני חוזרת לג'ינס הקצר שקניתי לפני שנתיים. זה שהיה קצת רחב עליי אז, והיום בא עליי בול, ומשדכת לו גופייה נעימה ומשוחררת שלא נצמדת לעור. זו לא ההופעה המועדפת עליי, לא זו שתיכננתי, אבל נוח לי. נוח לי בגופי, ונוח לי עם ההרגשה שלא נכנעתי. המשכתי הלאה כי אין אפשרות אחרת. הדרך ארוכה. אני אפול, זה בטוח, אבל הכי חשוב – אני גם אקום.
