אראלה טהרלב בן־שחר

בין כל הדברים שאנחנו חושקים בהם, נראה שאת האהבה הכי קשה להשיג. בעוד אפשר להתאמץ כדי להצליח מקצועית, לרזות או להרוויח כסף, לאהבה צריך לחכות - לחכות לפרטנר המתאים, ועוד יותר מזה לחכות ללב שייפתח, שיימס, שיעניק לנו תחושה שהרגש נחת מהשמיים ופגע בו כחציו של קופידון. כך לפחות לפי הגרסה ההוליוודית.
אבל ייתכן שהגרסה המדעית מציעה אלטרנטיבה. כדי להבין מדוע, צריך להבין מעט מהו הורמון האוקסיטוצין. זהו הורמון שמתוכנת לחוש את סופם של תשעת חודשי ההיריון ולהפעיל את תהליך הלידה (אחת מהצורות הסינתטיות שלו היא הפיטוצין הניתן בלידה). האוקסיטוצין גם מגרה את הפרשת החלב אצל האם, כך שכשהתינוק מגיח לעולם החלב שלו כבר יהיה מוכן. אבל מסתבר שהוא דואג לא רק לחלב אלא גם לאהבה. אחרת איך אפשר להבין את העובדה שהאוקסיטוצין עולה אצל כל אדם שמקבל תינוק הביתה - גם גברים שהופכים לאבות וגם אמהות מאמצות.
אפשר לומר שהאוקסיטוצין קשור להישרדות של החברה האנושית. לולא היינו מאוהבים כל כך בתינוקותינו, מן הסתם היינו מתקשים לעמוד באתגר הכרוך בגידולם. וכראוי להורמון אחראי כל כך, נופלת באחריותו גם תחושה אחרת שמשמשת כדבק חברתי – האמפתיה. לאחרונה הוכח שמעט תרסיס אוקסיטוצין דרך האף יכול להגביר את תחושת האמפתיה ואפילו לעזור (לזמן קצר) לאוטיסטים להתגבר על הקושי שלהם לחוש אמפתיה.
ההורמון דואג לא רק לאספקת החלב, אלא גם לאהבה. אוקסיטוצין (צילום: טינסטוק)
עכשיו, אחרי שהבנתם שמדובר בהורמון עם אחריות חברתית גבוהה, אולי תתפלאו לדעת מתי עוד הוא מופרש בכמויות - בזמן אורגזמה. גברית ונשית! אבל יש עוד לקח חשוב שאפשר ללמוד מהאוקסיטוצין, והוא מרמז שהמדע משאיר לנו יותר תקווה לאהבה מהגרסה ההוליוודית: מסתבר שבמהלך הקשר שלנו עם תינוקות האוקסיטוצין מופרש במנגנון של "היזון חוזר". נכון שהוא זה שגורם לנו לרצות לחבק ולשחק עם התינוק, אבל כשאנחנו מתחבקים ומשחקים עם התינוקות - מופרשת כמות גדולה יותר של ההורמון, כך שהאוקסיטוצין רומז שאפילו את האהבה אפשר לשלהב.
אז אולי אפשר להסיק מכך שיש לנו יותר שליטה על אהבה, בין אם מדובר באהבת אם ובין אם באהבה רומנטית. אם נתחיל בחיבוק או משחק (או אולי משחק מקדים) נוכל להשפיע על הכימיה במוחנו. ואם מעשינו משפיעים על הכימיה, הרי שהמשפט "בשביל אהבה צריך כימיה" הופך להיות הרבה פחות דטרמיניסטי ממה שהוא נשמע.