אראלה טהרלב בן־שחר
אלוהים יודע איך קרה שהניקיון הצליח להתגנב ולמצוא מקום של כבוד במדור התרבות. איך קרה שנשים תמיד התגאו (וממשיכות להתגאות) בכך שהבית שלהן נקי? שביטויים כמו "אצלי אפשר לאכול מהרצפה" הפכו לעדות על אישיות נעלה? איך קרה שהמשוואה היא: לכלוך = בושה, ניקיון = גאווה? אחרי הכל, איך בדיוק קרצוף ואדי חומרי ניקוי משתלבים בהיכל התהילה שמתנוצצים בו כישרון ואינטליגנציה? ואולי הגיע הזמן שנודה שצריך היה להוציא אותו משם ולהפסיק להעניק לו כבוד שאינו מגיע לו.
אבל אנחנו עובדים (שלא לומר עובדות) את הניקיון, מבזבזות זמן יקר כדי להילחם בגרגרי האבק שטבעם להצטבר בפינות הבית ובכתמי שמן שנוטים להופיע במטבח וגם על בגדי הילדים. לא אקח על עצמי את כל כובד המשימה שבלטהר את שמו של הלכלוך (או ללכלך על הניקיון), אבל אני כן רוצה לעורר בכם - הנקיים - קצת חרדה. כמו שאני מריחה את זה, בקרוב הניקיון יהיה פאסה ולכלוך יהיה הדבר הבא.
קצת לכלוך זה בסדר, זה בריא לכדור הארץ (צילום: שאטרסטוק)
לא כל מה שסטרילי בריא
אבל היגיינה קשורה לבריאות, תגידו. ובכן, קשה להתווכח עם העובדה שהתגלית של השמירה על ההיגיינה הייתה מהפכנית מבחינת היכולת למנוע תחלואה, ושטיפת ידיים היא אכן הדרך להימנע מהרבה מחלות -- אבל כדאי לדעת שלאחרונה המדע מוכיח שלהיגיינה יש גם צד אפל. זה מה שטוענת "תיאוריית ההיגיינה", אותה תיאוריה שתולה את העלייה ההיסטרית במקרי אלרגיה ואסתמה בחברה שלנו בכמות הניקיון המוגברת.
התיאוריה נתמכת בשכיחויות הנמוכות של אלרגיה אצל ילדים שנולדו למשפחות שכבר היו בהן כמה ילדים (ולכן היו חשופים יותר לזיהומים) ובחוות שהילדים שיחקו באורוותיהן על כל מה שכרוך בזה. אף שמדובר רק בתיאוריה, ולמרות שאולי תתקשו למצוא זיהומולוגים שיצדדו בה, תוכלו למצוא לא מעט אלרגולוגים ששוקלים ברצינות להמליץ לאמהות להפסיק ליצור סביבה סטרילית סביב הילד.
ניקיון פוגע באוזון
גם האקולוגיה מסרבת להשלים עם הדימוי הטהור של הניקיון. מפרספקטיבה של השמירה על הכדור, הניקיון הוא סוג של אגואיזם ואולי אפילו קוצר ראייה בטווח הקרוב. כשאנחנו מחטאים את ביתנו בדטרגנטים קשים כנגד לכלוכים קטנים, אנחנו מזהמים את העולם בחומרים שהוא יתקשה להתנקות מהם גם שנים אחר כך. וחשוב מכך: בעוד חומרי הניקוי החריפים מסלקים לכלוכים שחלקם עלולים לגרום לנו למחלות, חומרי הניקוי עצמם מעלים את הסיכון למחלות, לא פעם קשות יותר.
קצת אבק עוד לא הזיק לאף אחד - גם לא לילדים (צילום: שאטרסטוק)
מנקה? אולי את אובססיבית
וכאילו כדי להתבדח על חשבוננו, התרבות שלנו גם הולידה שגשוג של אותה בעיה נפשית המתבטאת לא פעם בשטיפת ידיים נשנית וחוזרת – האובססיביות. למרות שמקור הבעיה הוא כמובן במצוקות נפשיות עמוקות יותר, ואין להאשים את הסטריליות התרבותית שלנו בכל, ידוע שבעיות נפש נוטות לתפוס טרמפ על חולשות חברתיות. כך שכמו שהאנורקסיה לימדה אותנו להגביל את השימוש בדוגמניות בתת משקל, אולי גם האו.סי.די צריך ללמד אותנו שצריך להפסיק את ההתגאות בניקיון (לתשומת לבכן, מוניקה גלר וברי ואן דה קמפ).
למען הכוח הנשי
ואסור לשכוח גם את סיפור עלייתו המלוכלכת של הניקיון למעמדו הנוכחי. אחרי הכל, סטנדרטים לניקיון שימשו לא פעם דרך לדיכוי נשים. אחרת איך תסבירו את התופעה המכוערת שבה עם היכנסם של שואבי האבק, מכונות הכביסה ואחר כך גם מדיחי הכלים בשנות ה־50־60 לבתים הועלו הסטנדרטים לניקיון? פתאום, כשנשים יכולות היו לסיים את עבודת הבית בחצי השעה הראשונה של הבוקר, לשבת על הספה ולשאול מה הלאה - הלכי הרוח החברתיים כבר דאגו לגרום להן להשתופף שוב לרצפה כי פתאום היה צורך לעמלן בגדים, להבריק סכו"ם ולהתבייש בתלתל אבק לא צפוי שדרכו הטבעית להגיע לפינות הבית.
בקיצור, אם יש לכם המון מה לעשות ובפסח הזה לא בא לכם להזיז את הספות כדי לראות מה הצטבר שם, סיפקתי לכם כמה וכמה תירוצים להתגאות בלכלוך שלכם לפחות כמו בניקיון.
