לפני כמה חודשים פגשתי לקוח חדש שלי, שחקן וותיק בתיאטרון ובקולנוע הישראלי. בתחילת הקרירה שלו הוא היה נחשב לאחד הגברים השרמנטיים בקרב שחקני ישראל,גילם תפקידים ראשיים של מאהבים קלאסיים. אני זוכר כמה התרשמתי ממנו, שצפיתי בו משחק בהצגת תיאטרון לפני כ-15 שנה, אולי יותר, כשהייתי בצבא במסגרת תרבות יום א'.
הפגישה שלנו נערכה בבית קפה תל אביבי במרכז העיר, הוא הזמין אותי לקפה וסיפר לי אודות המקרה שבו הוא זקוק לסיוע של עורך דין. דיברנו גם על הא ודא, על עברי כשחקן, על החיים שלו. הוא כבר לא אותו גבר כובש כפי שהיה בעבר והוא חדל ממשחק, קרוב לגיל 70, שיערו לבן, גופו מצומק והיה שם משהו עצוב בעיניים. לאחר שתיקה לא ארוכה, הוא הסתכל אלי ואמר לי, "החיים זה לא מה שהבטיחו לנו", בלי סימן שאלה וגם לא בנימה מחנכת כדי ללמד אותי משהו על החיים ממרומי גילו. הוא אמר את זה מתוך הבנה שאנחנו מסכימים על זה ואלה החיים.
לאחר מכן הכרתי את אשתו, היא הפכה להיות אשת הקשר בכל הקשור בתיק המשפטי שנשכרתי לנהל, כי השחקן כפי שהתברר נמצא כבר בדרך לפרוש מהחיים.
יש לי הרבה אמפתיה לאנשים בדרכם לפרישה מהחיים, אני האחרון שיגיד להם אל תעשו את זה, כי זו החלטה שלהם וקטונתי מלומר להם שהם טועים. אימא שלי החליטה
שהיא רוצה לפרוש מהחיים לפני הרבה שנים והיום היא במוסד סיעודי חולת
אלצהיימר. אני מאמין שכשאדם מחליט שהוא לא רוצה את החיים האלה יותר הוא בוחר לעצמו את הדרך בה הוא ייפרד מהם. ההחלטה הזו, אני סבור, שראוי שנכבד אותה.
אני יודע מה האכזבה המרה בצד עוד תילי אכזבות אחרים שבהצטברם המכביד הכריעו את אימא שלי והיא החליטה שהיא רוצה לפרוש מהחיים. מניסיוני האישי, המחשבה לפרוש מהחיים הופיעה במוחי אחרי שחוויתי אכזבות מרות מהבטחות לדברים נהדרים, שלא התקיימו. ובכל זאת, לא חיפשתי את הדרך להימלט מהחיים. לברוח מחיים אחדים מאכזבים לחיים אחרים מלאי תקווה כן, אבל מהחיים בכלל, זה עדיין לא.
השחקן לא אמר שהחיים הם מאכזבים, אני מכיר במעט את הרקורד של הקרירה שלו, את המשפחה שלו, יש לו הרבה על מה לשמוח, ואולם הוא מצא את עצמו מאוכזב. מאוכזב, כי ככל הנראה הייתה שם הבטחה, אולי מספר הבטחות שלא מומשו והופרו. אותן הבטחות שנתנו לו כל כך הרבה תקווה ומוטיבציה להמשיך את החיים נפוצו לכל עבר וכל מה שנותר הייתה אכזבה איומה וייאוש. אין לי מושג מה היו אותן הבטחות לשחקן מהעת האחרונה או משחר ילדותו, אבל את מחיר האכזבה כאשר הבטחות לא מתממשות, אני מכיר היטב.
לפני למעלה משלוש שנים, בחור סטרייט אמר לי שהוא אוהב אותי. למרות שידעתי שהוא סטרייט, היחס שהוא נתן לי היה מאוד מבטיח ועל כן האמנתי לאהבתו אליי ופתחתי את לבי אליו. הוא לא עמד בהבטחה הזו, אולי מטבע הדברים, ואני התאכזבתי ונשבר לי הלב. אכזבתי הייתה עצומה גם כי מדובר בעניין שבלב וגם כי נשברה בי האמונה שהבטחות צריך לקיים.
אם להיות לגמרי כנה, גם לפני שהכרתי את הבחור הסטרייט באמונה שלי בהבטחות היה כבר בקע, שסחבתי הרבה שנים מילדות דרך הצבא, בבית צבי ובעבודה. הבקע הפך לשבר ובשלוש שנים האחרונות אני בעיקר מלקק את הפצעים. ומה שהרג אותי הכי הרבה היה הכעס שלי על שהבטיחו לי ולא קיימו, זעם על הבטחות שווא. אתה מרגיש מפורק כמו מיקסר שנזרקה אליו אבן.
עם הזמן והטיפול החלטתי שאני לא רוצה שיכאב לי כל כך חזק, וגם החלטתי שאני לא פורש מהחיים. למדתי לקבל את העובדה שהבטחות הן כמו אשליות, השאלה מה האמת שעומדת מאחוריהן. לפעמים כשמישהו מבטיח לך משהו הוא מתכוון לומר שהוא יעשה כמיטב יכולתו, והוא רק בן אדם, וזה מרגש בפני עצמו.
אם החיים היו כמו הפיצה הזו (צילום: thinkstock)
