קטי קמחי
כשהיינו ילדים, פעם בחצי שנה, אחות בית הספר היתה מעמידה אותנו בטור ארוך לבדיקת כינים.
אז, דובר במשהו חריג, ערטילאי, דם-צפרדע-כינים-ערוב.
לא ידענו מה זה ערוב.
גם לא היה ברור מה הן כינים.
רק כשהבכור שלי הגיע לגיל שנתיים הבנתי במה מדובר.
ישנו במאהל בדואי באחת מאופציות האירוח האקזוטיות בדרום וחזרנו עם דברים הולכים על הראש. נמלים? תהיתי ביני לביני מלטפת את שיער המשי הזהוב 'לא’, פסקה חברה מנוסה שהציצה בחטף 'כינים'.
התחושה הראשונה שעלתה בי אז היתה, שהילד שלי מגעיל ואז נזכרתי : זה לא הוא מגעיל, זה מה שעליו.
מאז עברו הרבה מאד מים באמבטיה, עשרות תכשירים טבעיים יותר וטבעיים פחות ואנחנו כבר הפכנו את העניין לפולקלור: פעמיים בשבוע סירוק כינים לכל השלושה עם תחרות למי יש יותר.
כשחברים באים לישון הם 'מרווחים’ סירוק כינים על חשבון הבית (אולי זאת הסיבה שאימהות שולחות אלי ילדים כמעט בכל שישי...?) והאובססיה שלי לעניין הפכה לבדיחה אצל החברות.
השבוע, אחרי 8 שנים של סירוק אינטנסיבי -את התכשירים זנחתי מזמן לטובת המסרק הפשוט- הבנתי שזהו, שהן ניצחו.
לעולם לא נצליח להיפטר מהן ובעצם, ככל שננסה הן רק יתחזקו ויתעצמו יותר.
בשונה מכל החיות על הכדור הזה שהצלחתנו להכחיד, הן החיה המשגשגת ביותר בעולם - בזכותינו. מקווה שהארגונים הירוקים לא יקומו עלי אבל, אולי כבר עדיף לגדל עיר של כינים על הראש מעדר פילים בחצר. יותר פרקטי ומי יודע, אחרי נבירה בקודקודים כה רבים, אולי הן יודעות משהו שאנחנו לא.
תמונת אילוסטרציה: Shutterstock
