יפה שיר-רז
תמונה: Shutterstock
תסמונת פריצת הדרך - כך מכנים חוקרים העוסקים בתקשורת בריאות, קצת בלעג, את הנטייה של עיתונאי בריאות לכנות בהתלהבות כל טיפול או תרופה חדשה בשם "פריצת דרך", ולדווח על מחקרים בצורה לא מדויקת ומאוזנת. בתור כתבת בריאות, ההאשמה הזו קצת מעליבה. מצד שני, כמי שעוסקת במחקר בתחום בעצמי (דוקטורנטית לתקשורת באונ’ חיפה), אני נאלצת להודות שיש בה לא מעט אמת. במחקר שכותרתו "האם הגן לאלכוהוליזם התגלה שלוש פעמים מאז 1980?", הראו חוקרים אמריקנים כיצד עיתונאי בריאות הכריזו על גילוי הגן המגביר את הנטייה להתמכרות לאלכוהול שלוש פעמים בשלוש נקודות זמן שונות.
אבל האמת, לא חייבים להיות חוקרי תקשורת כדי לגלות שאם להסתמך על המדיה - אוטוטו יובילו אותנו הגילויים המדעיים לריפוי כל המחלות המטרידות את האנושות - החל בסרטן וכלה בהצטננות. מספיק לעשות גוגל על מושגים כמו "פריצת דרך" או "גילוי". ואגב, גוגל קצר גילה לי שגם הגן להתקרחות כבר התגלה לפחות שלוש או ארבע פעמים...
למה זה קורה? ובכן, המדענים והרופאים תולים את האשמה העיקרית בנו, העיתונאים, וטוענים שלרובנו אין די השכלה והכשרה במדע וברפואה, ושבאופן כללי אנחנו נוטים לסנסציה ולכותרות צהובות, ושהדיווחים שלנו לוקים פעמים רבות בחוסר איזון ובאי דיוקים. טוב, אז גם בטענה הזו יש אמת.אבל האומנם זו הסיבה היחידה?
בפוסט הזה אני רוצה לדבר קצת על מה שקורה מאחורי הקלעים של כתבות הבריאות - ודווקא על התפקיד שמשחקים המדענים והרופאים בליבוי התסמונת. כן. למרות הביקורת הרבה שיש להם על עיתונאי הבריאות, מתברר שלא אחת, המדענים עצמם הם אלו שמלבים את התלהבות העיתונאים ותורמים להגזמה בסיקור.
כדוגמה אופיינית לתופעה זו מתאר חוקר תקשורת בשם ג’ונסון מקרה שבו זכה מחקר מבטיח אך קטן מאוד על טיפול באלצהיימר, לכותרות מרעישות במדיה. המחקר כלל ארבעה חולים בלבד, וגם היה בעל מגבלות משמעותיות. למרות זאת, המדענים שערכו אותו קיימו מסיבת עיתונאים גדולה, שאליה הוזמנו עיתונאים מכל כלי התקשורת בארה"ב. בימים הבאים הופיעו במדיה האמריקנים המון ידיעות נרגשות על המחקר, עם כותרות בסגנון "פריצת דרך ראשונה בטיפול באלצהיימר".
מדוע הם עושים זאת? האמת, ככל הנראה מסיבות לא כל כך שונות מאלו של העיתונאים. בדיוק כמו העיתונאים, גם המדענים מעוניינים להשיג כותרות מרשימות למחקריהם. התשוקה שלהם לפירסום מובנת. המחקר המדעי מצריך שנים של הקרבה, ומחקרים לא יוכלו להימשך זמן רב אם החוקרים לא יאמינו בלהט במה שהם עושים. ופירסום במדיה בהחלט יכול לעזור למדענים לקבל מימון, להגביר את המודעות למחקרם ולקדם את הקריירה שלהם.
במאמר שכתבו צמד חוקרים אמריקנים בשם דיוויד וריצ’ארד רנסוהוף, הם טוענים שבעוד שבמחקרים עצמם, המדענים אינם מגזימים בדרך כלל בטענותיהם, משום שפרקטיקה כזו אינה אתית והם עלולים לזכות ליחס של בוז מצד עמיתיהם, הרי הודעות לעיתונות הן עניין אחר. במקרה הזה, האחריות לדיווחים מעוותים אינה נופלת על מחברי המחקר והעורכים, ולמעשה - לא בדיוק ברור על מי היא נופלת.
ואכן, מספר מחקרים שבחנו הודעות לעיתונות שפורסמו על ידי מרכזים רפואיים אקדמיים, מצאו שבחלק גדול מהן הגזימו החוקרים בחשיבות הממצאים, ולא אחת היה חסר בהן מידע בסיסי, החיוני על מנת לאפשר לעיתונאים לדווח על המחקר באופן מאוזן ומדויק.
אינני טוענת כמובן שכך נוהגים כל המדענים. להיפך, מניסיוני האישי, ברוב המקרים, המדענים והרופאים מקפידים על איזון ודיוק. אבל חשוב לזכור שהאחריות על תקשורת בריאות מאוזנת ומדויקת, כזו תאפשר לציבור לקבל החלטות נכונות לגבי בריאותו, חלה לא רק על המדיה ועל עיתונאי הבריאות, אלא גם על החוקרים והרופאים.
