מתכונים לחיזוק הלב

אני מתכוונת ללבד אמיתי,  בו הסלולרי שלנו מושבת, הטלוויזיה אינה אלטרנטיבה, העולם הווירטואלי אינו בהישג, ובני האדם אינם בנמצא. אותו

לבד שמאפשר לאדם להתבונן בעצמו ולהקשיב לפעימות ליבו. לחוש את המצפון, הזכרונות המודחקים ולהכיר את החלקים החשוכים והמוארים שבתוכו.

הלבד הזה מכיר הכי טוב הלב שלנו. הוא נשגב מכל אברי הגוף, מונח לו במעלה ה"ממלכה הפיזיולוגית" שלנו, מוקף בעוזרים אישיים ובסוללת

מזכירות שמניעים לעברו כל הזמן את המזון אותו הוא צורך, את הדם. הבעיה היא שאנחנו לא מבינים שכל רצונו הוא להיות לבד ובכל יום אנו מעמיסים עליו ללא רחמים, כמו על עגלת סופר ענקית, את מוצרי החיים שלנו. ולא קל לו ללב שלנו. הוא קורבן. הוא רוצה שקט ואנו מעניקים לו מהדורה של חדשות, הוא רוצה נחמה ואנו מזינים אותו בקפה ומאפה, הוא רוצה תחושת עליונות ואנו יוצאים למסע קניות.

ואנחנו לא אשמים. אנחנו קורבנות של תפיסות מערביות ותרבותיות.

בכל פעם ששואלים אותי: "את לבד?" אני מיד עונה: "אני לא לבד, אני עם עצמי". כך ממקום של עליונות לבבית אני מביטה על השואלים ולבי נחמץ עליהם. כי אני יודעת שהמחשבה על שוטטות סינגלית ברחובות העיר מעוררת בהם חיל ורעד, והרעיון לשבת על קפה עם עצמי נראה להם כמו סרט אימה. תנסו את הלבד הזה ותראו עד כמה הוא מחזק לכם את הלב. הלבד הזה יש בו שתיקה והתבודדות יקרת ערך שמפלסת את עצמנו ישר אל חדרי ליבנו.

ולא אסיים לפני שאתן לכם את המתכון המדויק שלי ללבד, אותו מתכון שמסלק מהלב שלי ביסודיות את כל התעוקות המיותרות שתופסות לי מקום בפנטהאוז הפנימי שלי, אותו מתכון שמאפשר לחללי החדרים העליונים שבי לשמר את הריק הפנימי שבו שולטת האש הסינית שלי.

05:00 בוקר. שעה לבד. התעוררות. זהו בדיוק הזמן שהעולם מקיץ לעוד יום והזמן הזה חובק בתוכו את כל השקט שניתן לרכוש בימים אלו. הוא לא מופרע, הוא לא סוער. קריאות כמו "אמא" עדיין לא מפלחות את חדרי ביתי, צלצולים ממספרים חסויים עדיין לא חודרים את מקשי הסלולרי שלי, ועובדים מקטרים טרם פקחו את עיניהם.

כל הנעשה בשעה זו של היום מתרחש באיטיות ובשקט מופתי, ואני יחד עם עצמי יונקת את השקט הזה דרך 20 נשימות עמוקות אל בסיס הבטן התחתונה שם פוגש האוויר הראשוני שיצר העולם את תוך גופי שפוסע אל תוך יום חדש שנוצר. וההכלאה הנשימתית הזו זורמת ומנותבת אל הפנטהאוז הפנימי שלי להטעין אותו לעוד יום חדש. שעה שלמה של שקט שנספג עמוק-עמוק לגופי. ולאלו שחושבים שהשקט מצוי בשמיכת הפוך בשעות אלה, אני מציעה לנסות. לא יום. לא יומיים. תתחילו בשבוע ונדבר אחרי שבוע.

ים. לוקחת את העצמי שלי ומיישמת איתו את הלבד בים. נצמדת אל נקודת המפגש בין המים אל החול, צועדת או רצה. משב הרוח, תנועת הגלים והתנועתיות הפנימית שנוצרת בגופי מעוררים את כל העוזרים האישיים וסוללת המזכירות לסלק מתוכי את הפסולת שהצטברה. ובגוף שלנו יש פסולת פיזיולוגית ומנטאלית, יש בו משקעים של הקפה והמאפה, ומשקעים של לחץ, מצפון ומחשבות מודחקות. שעה שלמה של ים לבד.

שתיקה. בחודשים האחרונים אני פחות מדברת. ולא, זה לא בגלל שאין לי מה לומר. פשוט גיליתי שהשתיקה מחוללת ללב דברים מדהימים. הבנתי שבפינת חדרי הלב שלי מונח לו הכבל החשמלי שממתין להתחבר לאותה שתיקה ולהיטען. אין צורך לרוץ לוויפסנה. אפשר לשתוק גם בבית. להישכב על המיטה, לפרוש את איברי הגוף בחופשיות, לשחרר את המחשבות הטורדניות ולשתוק. אתם תראו בדיוק כמו שאני גיליתי, יש שפה שלמה שמתרחשת גם ללא מילים אלא בשתיקה. ובפעם הבאה שאומרים לכם: "שתוק!", קחו זאת בשתי ידיים.

המתכון הבא זו הארוחה המנצחת מבחינתי. יש בה את המרכיבים החיוניים ביותר להזין את הגוף שישמר לי את הפנטהאוז הפנימי שלי כהלכה. זו הארוחה שלעולם לא אסרב לה. יש בה טריות, קלילות ורעננות. כל האלמנטים החיוניים להפיח חיים בנפשי.

נתחי פילה דג סלומון טריים (וכן, אפשר להשיג אותם טריים ולא קפואים, והטעם והאיכות ניכרים) עטופים בשמן זית, מלח גס ועליהם מפוזרת קורנית טרייה.

אורז בסמטי לבן מבושל נקי מתבלינים על מנת שיישמר טעמו האותנטי, וסלט העשוי כולו מעלים ירוקים הכוללים – רוקט, בזיליקום,  גרגר הנחל, עלי חרדל ועוד.