את הקריירה שלו בתחום המסעדנות החל השף שאול בן אדרת מיד כשהשתחרר מהצבא, לפני כשלושים שנה. הוא פתח בר מסעדה בשם צצה ברמת השרון ומשם המריא על מסלול מגוון, המעמיד אותו כיום בראש ארבע מסעדות, אחת מהן היא קימל בתל אביב.
את סגנונו הוא מגדיר בדרך מקורית: "אוכל מלא טעמים, שמח, צבעוני, שבא במנות גדולות. אוכל שמתאים לנו, הישראלים". בן אדרת אומר שהוא נהנה להכין כל מנה, ושדווקא הדברים הכי פשוטים, כחביתה וסלט ירקות, הם המאתגרים ביותר ובהם אסור לזלזל. "הרי מה ההבדל בין שף לבין טבח? העוד נגיעה, עוד גרגר, טיפונת". ובכל זאת, הוא מודה שמנה אחת חביבה עליו במיוחד: סלט קוביות סלק טרי, שזיפים מיובשים, נענע, כוסברה, רוטב סילאן, שמן זית ורכז רימונים. השף חושף שהמנה הזאת, המוגשת עם גבינת סנט מור ברולה, היא למעשה מנה של... אשתו.
ומה הוא אוהב לאכול בבית? עוף בגריל, חלה עם חמאה ולקרדה "ומה שהילדים משאירים – קציצות, שניצלים, עוף. זה כיף". המחשבה על רגל קרושה, לעומת זאת, גורמת לו חלחלה.
האיש אוהב מאוד את התחלת היום במסעדות: "אתה מקבל את הסחורה הטרייה, כולם מגיעים רעננים, סירים גדולים עומדים ומחכים. אתה רואה בדיוק מה יהיה בצהריים, בערב". וגם על סוף היום הוא מתענג. "לראות את המטבח כשהוא מפורק, לראות כמה אוכל יצא ממנו. איזה גיהינום מתוק".
לעומת זאת, שנוא עליו הקטע המשרדי - הניירות, החשבונות, הביטוחים. את מי זה מעניין בכלל, הוא תוהה, מי רוצה בזה. אבל אין לו ברירה והוא עוסק בענייני משרדו שעתיים ביום לפחות.
עם כל הקושי והאתגרים, בן אדרת מחובר בנשמתו לעבודה שלו ולא מעלה בדעתו שום עיסוק אחר שיכול היה להתאים לו. "מגיל ארבע ידעתי שזה מה שאהיה", הוא נחרץ. "עוד עם חיתול, ידעתי שזה בדיוק מה שיהיה".
