הכל התחיל בטעות ענקית - כך כתוב על המדבקה שהוצמדה לעבודות שלי, שנתלו במוזיאון האיור האמריקני שבניו יורק.
וזה נכון: בסך הכל רציתי לשמח את יואל - לגרום לו להאמין, כשיגדל, שהיתה לו אמא אוהבת ומשקיענית, ואולי לשכנע גם את עצמי בכך.
את הצלחות המאוירות שהכנתי לו צילמתי באדיקות ושמרתי בתיקיית התמונות הרגילה במחשב.
אני לא אדם טכנולוגי במיוחד, וכך יצא שיום אחד רציתי להעלות לפייסבוק סרטון של יואל שר – ובמקום זאת העליתי את כל התמונות של הצלחות.
הבושה היתה עצומה. מה יגידו כל אמהות החיטה המלאה על הצלחות שטופות הממתקים שלי? ואיך אוכל להסביר ללא גמגום שעין מ"קליק" היא הרבה יותר נכונה לנו כמשפחה מאשר זית שחור? אבל התגובות לתמונות שעלו בטעות היו מפתיעות, והחלטתי להעלות אותן לבלוג משלי.
כיום, לאחר שנה בדיוק, אני חוזרת מתערוכת האיורים הגדולה בעולם עם טפיחה חזקה על השכם: הצלחות שלי נבחרו כאחת מסדרות האיורים הטובות בעולם ב-2011. אז תודה לכולכם: החברים, הקוראים והעורכים של Xnet.
ועכשיו למציאות העגומה.
אני מגיעה לניו יורק בבוקר שטוף שמש וקפוא להחריד, נכנסת לקנות קפה בסניף של רשת Prêt a Manger, רואה את הקמפיין הבא וחוטפת סטירת לחי מצלצלת על שתי לחיי – אבל גם תחושה עמומה שמצאתי את מקומי.
:(
