איור: רונית מירסקי
מודה: אני לא המבין הכי גדול בספורט בכלל ובכדורגל בפרט, שלא לדבר על כדורגל אנגלי. אני דווקא די נהנה לצפות במשחקי כדורגל, ואפילו הייתי בכמה משחקים בארץ, אבל אני לא ממש מבין, ולא ממש עוקב אחרי השחקנים והמאמנים, ולפעמים אני תוהה האם זאהי ארמלי עדיין משחק - סתם כי השם הזה נחקק בזיכרוני.
בעצם, זה לא ממש סתם שדווקא ארמלי נחקק בזיכרוני. בתור נכד לשחקן ומאמן מכבי חיפה (בכדורמים), האהדה חילחלה גם אלי. העובדה שארמלי משתייך לדור שבו שחקנים נשארו (יחסית) נאמנים לקבוצה שלהם הופכת אותו לכוכב של מכבי חיפה (וזה שעדיין מחזיק בשיא השערים של הקבוצה).
בכל אופן, יש להודות, אני מהאנשים שאוהדים מרחוק: יודע שמכבי חיפה היא הקבוצה שלי, אבל לא ממש הולך למשחקים של הקבוצה; עוקב אחרי מצבה (שכרגע הוא לא משהו), אבל לא לובש שחורים אחרי הפסד שלה; וכאמור, יודע שאלישע לוי הוא המאמן, אבל לפעמים תוהה אם אלון חרזי עדיין בתמונה.
ועם כל המטען הזה עברתי אל אחת מבירות הכדורגל העולמיות. כמה מחברי הטובים ביותר עדיין מנידים את ראשם בעצב כשהם שומעים ש"לא, עדיין לא יצא לי להיות במשחק כדורגל כאן". הם לא מבינים איך אפשר להיות כל כך קרוב לנירוונה ולא לנסות להגיע אליה. אני, מצדי, לא מצליח להסביר להם שהכרטיסים למשחקים האלה תמיד נורא יקרים, שמזג האוויר לא ממש מעודד שהייה בחוץ בלי לזוז יותר מדי במשך הרבה זמן, ועוד כל מיני סיבות. גם תמיד יש לי את הסיפור הנורא על הפעם שבה היתה לנו הזדמנות לרכוש שני כרטיסים למשחק של ווסטהאם (בתקופת אברם גרנט), אבל ויתרנו כי היה ינואר ובערך שלוש מעלות מעל האפס וכל כרטיס עלה בערך 50 פאונד (בהזדמנות). למחרת מאוד התבאסנו לשמוע שווסטהאם ניצחו את ליברפול 3-1, ואנחנו הפסדנו משחק אדיר.
אבל אז, בשלהי אוגוסט, קיבלתי הודעה משמחת: מכבי תל-אביב הוגרלה לשחק נגד סטוק סיטי בסטוק-און-טרנט. כמובן שהשמחה לא היתה בגלל המשחק, אלא מפני שזה אומר שא', חבר יקר ומאוהדי מכבי תל אביב האדוקים ביותר שאני מכיר, יגיע לאי הבריטי בעקבות קבוצתו. כמו שכתבתי, אוהד מרחוק.
כשא' סיפר שהוא מגיע, תיכננתי לו ביקור שכולל את כל ההיי לייטס של לונדון: לונדון איי, כיכר פיקדילי, רחוב אוקספורד, הייד פארק וכולי. בעיקר שמחתי כשהוא אמר שהוא רוצה ללכת לראות את העבודות של ליכטנשטיין במוזיאון הטייט מודרן. אבל אז הוא אמר ש"עם כל הכבוד לתוכניות שהכנת לי (ויש כבוד), אני מתכוון לעשות חיפוש קצר משל עצמי". אמר, ועשה. עשה, וגילה שבסוף השבוע שבו הוא בעיר ארסנל משחקים נגד סטוק (אלה שניצחו את מכבי רק יומיים לפני כן). וכמו הפתגם הידוע - האויב של האויב שלי הוא החבר שלי. ואם הם משחקים, ואם יש כרטיסים, מצווה וחובה ללכת לראות את המשחק. מכיוון שממילא אחת התוכניות שלי היתה לראות (מתישהו) משחק כדורגל, שמחתי על ההזדמנות לראות עם מבין אמיתי. א' מצא לנו כרטיסים, והודיע לי שביום ראשון הולכים לאצטדיון האמירויות.
וכך, בצהריי יום ראשון (המשחק התחיל ב-13:30) מצאנו את עצמנו תופסים שני אוטובוסים ועושים את דרכנו אל אצטדיון האמירויות, היכל הבית של קבוצת ארסנל. לא ממש מתחשק לי להגיד, אבל רמת הארגון בדרך למשחק עושה בית-ספר לכל ביקור בבלומפילד. שני הרחובות שמסביב להיכל סגורים לתנועת כלי רכב, ויש בהם רק המוני אדם שהולכים בכיוון אחד. הכרטיסים (שמדפיסים בבית) אומרים בדיוק לאיזה שער צריך ללכת כדי להיכנס, ולא ממש היה תור. את הכרטיס סורקים לבד בשער - והופס, אנחנו בפנים. העובדה שהגענו מוקדם איפשרה לא' להציע לעבור בחנות המזכרות, שבה נמכר כל דבר כמעט שיש בו את המילה ארסנל, את סמל התותח של הקבוצה, או שהוא בצבעים הנכונים. וכמובן ששום דבר לא ממש זול. א' רצה לקנות חולצה של הקבוצה, שעולה 50 פאונד (!). אם רוצים שיהיה כתוב עליה שם של שחקן ואת המספר שלו צריך להוסיף עוד 19 פאונד (!). אה, ואם רוצים גם את הסמל של פיפ"א, אז צריך להוסיף 4 פאונד (!!). בסהך הכל - 73 פאונד (!!!) לחולצה. אני חושב שאלכסנדר מקווין לא גבה כל כך הרבה לחולצה, ורק למשמע ההשוואה הזאת אני חושב שהוא מתהפך בקברו.
אבל אין מה לעשות, מזכרת היא מזכרת, והחולצה אכן נראית ממש טוב - ובדיעבד, השחקן שא' בחר להנציח על החולצה (ואן פרסי) הבקיע שני גולים באותו משחק, אז המזכרת שווה פי כמה. למה לא יוסי בניון? שאלה טובה. אבל הוא לא שיחק, אז בדיעבד טוב שלא בחר בו.
בכל אופן, אחרי הרכישה הזו, עשינו את דרכנו בקלילות אל המושבים שלנו - בשורה האחרונה, ביציע העליון, קצת ליד השלט האלקטרוני. היות שעדיין נותר לנו זמן, והיות שהרוח נשבה בעורפנו, החלטנו ללכת לקנות משהו לאכול - ואם אפשר, איזו בירה על הדרך (בטוח ערב באיזשהו מקום בעולם). הבירה והנקניקיות הם כמעט מובן מאליו, אבל מכיוון שבאנגליה לא נהוג לפצח גרעינים במהלך המשחק נשארנו קצת משועממים, אז קנינו חטיפים שהם כן מרשים לאכול, כמו תפוצ'יפס לאוהבי המלוח ו"קראנצ'י" - חטיף של של "קדברי", שמורכב מ"חלת דבש" מעשה ידי אדם וציפוי שוקולד.
המשחק, כמו משחקים אחרים שהייתי בהם, היה מלהיב מאוד בהתחלה. ואז התחיל להיות אטי מדי, עד שהובקע הגול הראשון, ואחריו גול השוויון, ואז עוד דקות משחק רבות של אפס התרחשויות. העובדה שישבנו בשורה הרחוקה ביותר מהמגרש לא כל כך הורגשה - כי איכשהו, גם ממקומנו המרוחק ראינו בבירור כל מהלך על המגרש. בתור ישראלים טובים ישבנו וחיכינו שיוסי בניון ייכנס לשחק, אבל זה לא קרה (למרות שהוא התחמם על הקווים לא מעט זמן). מצד שני, רק בזכות העובדה שהוא משחק בארסנל הצלחנו לזהות קבוצה של ישראלים שישבה לא רחוק מאיתנו, כי גם הם התרגשו בקולניות כשהוא התחיל את החימום. המחצית השניה היתה מוצלחת הרבה יותר, והרוח הקרירה לא כל כך הפריעה לנו יותר. ולמרות שהקרבה שיש לי לארסנל רחוקה אפילו יותר מזו שיש לי למכבי חיפה, עדיין התרגשתי כשהם ניצחו (ועוד את סטוק סיטי, שרק יומיים קודם ניצחו את מכבי). 3-1 לטובים!!
צילומים: רונית מירסקי
נשארנו עוד קצת אחרי שהמשחק נגמר, כי הכרוז הודיע שקבוצת הנוער של ארסנל מארחת מיד בסיום המשחק את זו של צ'לסי, וחשבנו שיהיה מעניין. מעניינת גם הדרך שבה מאפשרים לאוהדים לראות את שחקני העתיד של הקבוצה משחקים כבר היום. לא למותר לציין שבשלב הזה הכניסה למשחק היא בחינם, ולא רק מי שראה את המשחק יכול להישאר, אלא גם סתם עוברי אורח.
כשחזרנו הביתה, באווירת הכדורגל והנשנושים, החלטתי לנסות להבין איך מכינים את הדבר הזה שנקרא חלת דבש (Honeycomb), ואיך אפשר להגיע לתוצאה קראנצ'ית בבית. הנה הגרסה שלי.
"חלת דבש" בציפוי שוקולד
1.5 כפיות אבקת סודה לשתייה
40 גרם (5 כפיות) דבש
30 גרם (4 כפיות) סירופ תירס בהיר (להשיג בחנויות בישול ואפייה)
100 גרם (1/2 כוס) סוכר
20 מ"ל מים
100 גרם שוקולד מריר
10 גרם חמאה
אופן ההכנה
1. מרפדים תבנית בנייר אפייה. שמים את אבקת הסודה לשתייה בקערה קטנה.
2. שמים בסיר בינוני את הדבש, סירופ התירס, הסוכר והמים. מביאים לרתיחה על אש נמוכה ומבשלים עד שטמפרטורת הסירופ מגיעה ל-150-155 מעלות והוא מקבל צבע קרמל כהה (אם אין מדחום לבישול מכינים בצד הסיר קערה קטנה מלאה במי קרח. כשהסירופ מגיע לרתיחה, יוצקים מדי פעם כמות קטנה ממנו למי הקרח באמצעות כף. כשהסירופ הופך למקלות קטנים ושבירים בתוך מי הקרח, זה סימן שהוא הגיע לכ-150 מעלות).
3. מוסיפים לסיר את הסודה לשתייה בתנועה מהירה, ומערבבים במהירות. התערובת תתסוס ותעלה על גדותיה, לכן חשוב שהסיר יהיה גדול בהרבה מכמות הסירופ.
4. יוצקים את התערובת אל התבנית, ומטים אותה לצדדים כדי לקבל שכבה אחידה, בערך בעובי 1 ס"מ. מניחים בצד עד לצינון מלא של "חלת הדבש".
5. בינתיים ממיסים את השוקולד והחמאה במיקרוגל - מפעילים בכל פעם 30 שניות בלבד ומערבבים (נזהרים שלא לשרוף את השוקולד).
6. שוברים את "חלת הדבש" לפיסות בגודל 2X2 ס"מ. בעזרת מזלג טובלים כל פיסה בשוקולד המומס, ומניחים על רשת עד להתגבשות השוקולד. שומרים בקופסה אטומה, עם נייר אפייה שמפריד בין שכבות הממתקים.
