איור: רונית מירסקי
לפני כמה ימים קיימתי שיחת טלפון שגרתית למדי עם חבר מהארץ. בסוף השיחה הוא אמר לי "אה, אני לא בטוח שייצא לנו לדבר עד אז, אז אני אאחל כבר עכשיו שנה טובה ומתוקה". לקח לי כמה שניות להבין על מה הוא מדבר. מה שנה טובה? כבר? אנחנו רק בספטמבר...
אז כן, הזמן, לא נעים להגיד בפולנית, עובר מהר כשנהנים. אבל בעוד שבארץ המודעות לתקופות החגים מורגשת, ובעיקר כשעובדים בלהכין עוגות לקראת חגיגות, המודעות והמוכנות גדלה שבעתיים. לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל התקופות הכי לחוצות בקונדיטוריה הן אלה שבהן כל שאר העולם (כמעט) נמצא בהכנות למנוחה.
כשסיימנו את אותה שיחה חשבתי שזה קצת מוזר שלא שמתי לב שהתקופה הזאת של השנה כבר הגיעה. הרי כל הסימנים היו לנגד עיני: האחיינים שלי חזרו לבית הספר, הסתיו כבר התחיל לתת את אותותיו ברחובות לונדון - ובכלל, כבר עבר די הרבה זמן מאז פסח, אז זה הגיוני שראש השנה בפתח.
כשזוגתי חזרה הביתה, התחלנו לחשוב איך מתמודדים עם תקופת החגים בניכר. מוזר, עד היום לא התמודדנו עם השאלה הזאת - תמיד זה היה לנו ברור שחוגגים עם ההורים: שתהיה ארוחה גדולה ומשפחתית, שבסופה נטפח על הבטן, נמלמל שאכלנו יותר מדי ורק נרצה לשים את הראש לכמה דקות של התאוששות. ולמרות שתיכננו עם חברים לחגוג איזו ארוחה שכזו לבד, לכולנו היה ברור שארוחת חברים היא לא דבר שיקרה. מקסימום ארוחת שאריות בצהריים שאחרי ערב החג.
והנה מצאנו את עצמנו תוהים איך נחגוג את ראש השנה היהודי בלונדון. קודם כל התחלנו ב"אולי בכלל לא נחגוג". הרי אם לא הרגשנו את האווירה שלפני החג, מה תהיה המשמעות של קיום ארוחת ראש השנה? האופציה הזאת ירדה מהפרק די מהר, מאחר ששנינו אנשים שרק מחפשים סיבה לחגיגה - ולא משנה מה היא תהיה. מכאן עברנו לשתי אפשרויות עיקריות: לחגוג לבד, רק שנינו; או לחגוג עם חברינו שהכרנו כאן ושהכרנו מהארץ.
קודם חשבנו שאולי נלך לבר שווה במיוחד ונשתה מלא אלכוהול - כסימן לשנה החדשה, שתהיה שמחה ומאושרת. אבל אז הצעתי שאולי נלך לאחת המסעדות השוות שעדיין נמצאות ברשימה שלנו ולא יצא לנו לאכול בהן. וזו נראתה כמו אופציה לא רעה בכלל.
אבל אז, בעודנו חושבים לאיזו מסעדה ללכת, התגנבה ללבנו המחשבה שאחרי הכל, מדובר בארוחת חג, וכמוה יש פחות או יותר שתיים בשנה (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לערבי סוכות או ערב שבועות), ובאבחה אחת הקהילתיות שבנו ניצחה את הנהנתנות שבנו. והנה, כאילו שאלוהים קראה את מחשבותינו, לא עברו כמה רגעים וחברה שלנו התקשרה, וסיפרה שההורים שלה מגיעים לביקור בקרוב והם רוצים להזמין אותנו להצטרף אליהם לארוחת ראש השנה אצלם בבית. היא גם סיפרה שלארוחה יצטרפו עוד חברים מהלימודים שלה, מכל רחבי תבל, ושקיבוץ הגלויות מעולם לא היה ברור כל כך (גם אם זה לא בארץ הקודש). לא היינו צריכים הרבה כדי לשמוח על שנציין את תחילת השנה החדשה בחברה אנשים קרובים, ומיד הצעתי להביא את הקינוח. אני מקווה שהם עדיין לא קוראים את הפוסט הזה, כי במסגרת הבדיקות השונות שערכתי למתכונים שונים, זה המתכון שבחרתי להביא לארוחה (אבל, ר', תהיי בטוחה שאני אכין הכל מחדש...)
שנה טובה!
סיגרים במילוי תפוחים עם מוס דבש
צילום: רונית מירסקי
מרכיבים
לסיגרים
1 חבילה עלי סיגר
8 תפוחים
50 גרם חמאה
1/4 כוס (50 גרם) סוכר
1/2 כפית קינמון
30 גרם חמאה מומסת, מעורבבת עם 1 כפית סוכר וקמצוץ מלח
למוס
4 חלמונים
100 גרם (קצת יותר מ-1/4 כוס) דבש
1 מכל (250 מ"ל) שמנת מתוקה
אופן ההכנה
הסיגרים
1. מחממים את התנור ל-180 מעלות.
2. מכינים את המילוי: מקלפים את התפוחים וחותכים לקוביות בינוניות. ממיסים 50 גרם חמאה במחבת ומוסיפים את הסוכר והקינמון. מערבבים קצת ומוסיפים את התפוחים. מבשלים על אש קטנה עד שהתפוחים מתחילים להתרכך, אבל לא עדיין אינם רכים מדי. מורידים מהאש ומניחים לצינון.
3. פורשים דף אחד של בצק סיגרים ושמים בחלקו התחתון כ-2 כפות ממילוי התפוחים. מגלגלים את הבצק על המילוי, מקפלים את הצדדים פנימה, וממשיכים לגלגל, עד שקצה הבצק נמצא בחלקו התחתון של הסיגר, כך שהסיגר לא נפרם. חוזרים על הפעולה עם שאר דפי הבצק, עד שנגמר המילוי.
4. מניחים את הסיגרים בתבנית אפייה, ומקפידים שיישאר ביניהם מרווח. מברישים את הסיגרים בחמאה המסוכרת.
5. אופים כ-10 דקות, עד שהסיגרים שחומים למראה.
המוס
1. בזמן שהסיגרים בתנור מכינים את המוס. שמים בקערה חסינת חום את החלמונים והדבש, וטורפים באמצעות מטרפה ידנית או מיקסר ידני. מניחים את הקערה על סיר עם מים רותחים, כך שהיא אינה נוגעת במים (בן מרי). ממשיכים להקציף ללא הפסקה, עד שמתקבלת תערובת תפוחה, בהירה ומעט סמיכה. מורידים מהאש וממשיכים להקציף, עד שהתערובת מתחילה להצטנן.
2. מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת רכה, ומקפלים לתוכה את מקצפת החלמונים. מעבירים לצינון, עד להגשה.
ההגשה
1. שמים בצלחת סיגר (או שניים) ולידו תלולית של המוס.
