איור: רונית מירסקי
אחד הדברים הכיפיים בלונדון הוא העובדה שיש כאן חמישה שדות תעופה, שביחד יוצרים רשת של קישורים עם טיסות ישירות כמעט לכל נקודה על הגלובוס (טוב, חוץ מטיסות לסרייבו...)
עוד לפני שטסנו לכאן השביעו אותנו לנצל את העובדה הזו, וחלילה שנחזור לארץ ונגיד "איזה חבל שלא ניצלנו את הפוטנציאל שיש ללונדון, ולא טיילנו בערי אירופה שכל כך קל וזול להגיע אליהן מלונדון".
עם השבועה הזאת בלב, העברנו את הזמן להנאתנו בלונדון. הימים חלפו, עונות התחלפו ומצאנו את עצמנו מתחילים לחשוב על חופשה. שנת הלימודים של זוגתי נגמרה, ובתיאום מושלם גם אני סיימתי את הסטאז' ב"פאט דאק". בעודנו מחליפים רעיונות ליעד לחופשת קיץ, פתאום נזרקה איסלנד כהצעה.
התגובה הראשונה שעברה בראש היתה תמיהה, אחר כך הגיע קימוט מצח קל, מלווה ברפיון שרירים - ובסוך הופיע חיוך מנצח.
איסלנד! היעד שהמון שנים כל אחד מאתנו חלם עליו בנפרד (אני בגלל זה, והיא בגלל זה), ומאז שאנחנו זוג גם חולמים עליו ביחד (אולי בגלל זה). היות שעכשיו זה גם הזמן הכי טוב לטייל באיסלנד (לפני חודש היה קר מדי, ובעוד חודש יהיה קר מדי. ביניהם גם יהיה חושך), ולפי סיפורים ששמענו עכשיו יחסית זול לטייל שם (אחרי שהמדינה פשטה רגל לפני כשלוש שנים) ההחלטה היתה קלה מהרגיל.
בזמן שנשאר עד הנסיעה ניסינו לבנות מסלול טיול ראוי, שישלב בין האתרים שמדריך "לונלי פלנט" ממליץ עליהם לבין כל מיני שבבי מידע שקלטנו באינטרנט - וכמובן, יכלול כמה ממקומות האוכל הראויים של האי (למרות שדי מהר למדנו שאוכל הוא לא הצד החזק באיסלנד).
צילומים: רונית מירסקי
משוגעת האדמה הזאת באיסלנד. אדמה משוגעת שיוצרת נוף פיזי ואנושי מרתקים. רבים וגדולים ממני כבר תיארו את האי (מנירה רוסו ועד אייל פלד), ולכן לא אכנס לתיאורים מפורטים של הנוף הפיזי. רק אסביר שהגעתי לתובנה שהאדמה שם משוגעת, כי ככה היא נראית: כמו שור זועם, שעשן יוצא מנחיריו, ועוד רגע הוא עומד להתפרץ בשעטה לעברנו. גייזרים, מעיינות חמים, בריכות בוץ מבעבעות, נחלים של מי גופרית חמים זורמים בכל מקום, נובעים משום מקום וזורמים לכל כיוון. הפעילות הקרקעית הזאת, בשילוב מזג אוויר לא סימפטי (למרות שגם לא קיצוני כמו שחשבתי), יצרו עם השנים אוכלוסייה מרתקת - קצת קשוחה, קצת גסה, אבל מאוד שמחה ומצד שני גם מאוד דעתנית.
בהמון דברים האיסלנדים מובילים, ויכולים לשמש דוגמה לארצנו הקטנטונת. הם הראשונים שהקימו פרלמנט (לפני יותר מאלף שנה); חיים בחושך כמעט חצי שנה (זה לא מניח לי) ובאור חצי שנה נוספת (כשחזרנו ללונדון תמהנו עם עצמנו מהי התופעה הזאת שכבר שכחנו ממנה, שנקראת שקיעה); מדברים את אחת השפות שיותר קשה להגות וללמוד (ומדברים אותה רק 300 אלף איש); זכאים לאינטרנט מהיר כזכות יסוד בסיסית (בחוק!); וגם (כנראה) העם היחיד שהפנים את העובדה שהטבע חזק מהאדם, ולכן מתישהו הם הפסיקו לנסות לרתום אותו למטרתם.
בגזרת האוכל, אפעס, הם לא חזקים. כמובן שחלק נכבד מהמנות העיקריות מוקדש לים, ואותו הם עושים מצוין. גם המזון האחר שקשור למסורות עתיקות (כמו בשר כבש או בקר, שאותו הם מגדלים מראשית ההתיישבות שם) מוכן לעילא ולעילא. היינו גם במקומות שהגישו סטייק כלב ים, קוביות כריש מיובשות ורקובות וקרפצ'ו לוויתן, אבל אני חייב להצהיר שלא ניסיתי.
עם זאת, בכל מה שקשור לעולם החיצון, הם נשארו אי שם בשנות ה-80 של מדינת ישראל. לא שאני רודף אחרי האוכל המוכר, אבל להגיש פטריות ממולאות ולצדן סלט תירס עם שמיר זה פשוט לא להתעדכן במה שקורה בעולם. והקינוחים, שכה יהיה לי טוב, הם אפילו עתיקים יותר. איפשהו קראתי שהקמח הגיע לאיסלנד רק לפני כמה עשרות שנים, ולכן אין מה לצפות לגדולות ונצורות בגזרה הזאת. "בסדר", חשבתי, "אולי יש דברים אחרים, הרי בטוח מקנחים שם ארוחות במשהו".
הו, כמה שטעיתי.
אחד המאכלים המתוקים הלאומיים הוא הקליינה (kleina), הגרסה המקומית לסופגנייה - רק שכאן יש לזה טעם של סופגנייה שלא תפחה מספיק, ואז טוגנה בשמן לא חם מספיק, נשארה על המדף כמה שעות ורק אז הוגשה. אפילו העזנו כמה פעמים, במקומות שנראו מכובדים יותר (אולי שם יקפידו על איכות) ופחות (אולי התחלופה שם גבוהה יותר). אחרי הפעם השנייה כבר לא היה לנו נעים לזרוק את זה לפח מול החנות, אז לקחנו את הקליינה בטייק אווי, וזרקנו רק אחרי שהתרחקנו מספיק מהמקום.
אה, כן, ה"סופגנייה" מתהדרת בסיבוב
קינוח פופולרי נוסף הוא פנקייק. לא סתם פנקייק, אלא כזה שמוגש עם סירופ מייפל והמון קצפת (שנות ה-80, כאמור). בדרך כלל לא הייתי טורח בכלל לכתוב על פנקייק שאכלתי לקינוח (אלא אם הוא היה מדהים במיוחד), אבל היתה מנה אחת, שאפילו היה כתוב עליה בלונלי פלנט. מה שבעיקר היה מדהים בה הוא המקום שבו היא הוגשה, והדרך שעשינו כדי להגיע אליה.
באחד הימים, לקראת אמצע הטיול, ירדנו מהכביש הראשי שמקיף את האי ופנינו לחפש מפל מפורסם. העניין עם הכבישים שם הוא נושא לפוסט בפני עצמו. היות ששני שליש מהאיסלנדים גרים באזור רייקיאוויק, עוד אחוז ניכר גר בפינה אחרת והשאר די מפוזרים, והיות שמזג האוויר לא חס על התשתיות שבונים באי, מערכת הכבישים שם לא כל כך מפותחת. כלומר, יש כבישים ומחלפים באזורים מסוימים, אבל באזורים אחרים פשוט עצרו בשלב שלפני האספלט. כך קרה שרוב (אני משער בזהירות) דרכי האי עשויות עפר. יש בהן שלטי הכוונה ואזהרה בדיוק כמו בכל כביש מוכר, ואפילו הגבלת מהירות (80 קמ"ש על דרך עפר!)
בכל אופן, בעודנו נוסעים על דרך עפר שכזו, בדרך לאיזה מפל, הבנו שאם רק נפנה לעיקוף קטן נגיע אל מקום מגוריו של הסופר האיסלנדי הלאומי. יותר מזה, מגישים שם פנקייקים נפלאים. אז עיקפנו. נסענו כעשרה קילומטרים כדי להגיע לחווה מבודדת, עם כמה פרות וכבשים (וגג עשוי אדמה ודשא) וזוג חביב שהגיש לנו קפה ופנקייק עם ריבת רוברב. מה שעצוב בסיפור הזה היא העובדה שהחלב (טרי, לא הומגני ולא מפוסטר) היה יותר מרשים מהקפה והפנקייק. מה שמרשים בסיפור הזה היא השילוב המופלא בין כל האלמנטים שהרכיבו את הסיפור הזה - שכללו הרבה צחוק, קפה, פנקייק, זבובים וריח של חרא של פרות.
מזל שהסיטואציה הצחיקה אותנו
בפעם אחרת שבה ניסינו קינוח שהמליצה עליו מלצרית נחמדה, הוא התברר כמרק אוכמניות.
חם.
כשחשבתי על מרק אוכמניות כבר עברו לי בראש כל מיני רעיונות לגבי עד כמה זו מנה שיכולה להיות מעניינת, עם כל טוב של פירות יער שמוגש ליד, ואולי משהו פריך עם זה. אבל כשהמלצרית הסבירה שזה מרק חם שאני לוקח בעצמי מסיר גדול שעמד עד שולחן ליד המטבח, ושאליו אני מוסיף (בעצמי) את כמות השמנת המתוקה שאני רוצה, כבר התחלתי לפקפק באיכויות שיגיעו מהגזרה הזאת. ביקשתי את עזרת המלצרית, שהסכימה בחפץ לב ומילאה קערה גדולה בנוזל סגלגל ומהביל. היא הוסיפה לקערה מעט שמנת מתוקה והגישה לי. כשחזרתי לשולחן, וניסיתי להבין מה קורה, התבררה לי גודל הטעות. מרכיבי ה"מרק" לא התחברו לתערובת אחידה, וחלק מהשומן שבשמנת נפרד וצף על פני הנוזל. יותר נורא מזה היה הטעם, שלא היה בדיוק של אוכמניות, ולא בדיוק מתוק, ולא כל כך טעים.
אז אם עד עכשיו הקינוחים לא היו כל כך מוצלחים, עם איזו צידה כדאי לצאת לדרך? או! אז באיסלנד יש משהו מופלא שנקרא skyr. זה משהו בין מעדן חלב לשמנת חמצמצה וליוגורט סמיך מאוד. האגדות מספרות שהוא התגלה במקרה, ובכלל לא התכוונו לייצר אותו - אבל כמו תמיד, ככה מגלים את הדברים הכי טובים. את הסקיר מייצרים במגוון בלתי נגמר של טעמים, הוא עמיד גם למשך כמה ימים מחוץ למקרר, הוא משביע והוא אפילו מגיע עם כפית קטנה שמקופלת מתחת למכסה. הוא כל כך מופלא, שחזרנו עם מלאי שיספיק למשפחה ממוצעת. אה, כן. ויש בו רק 1/2 אחוז שומן. האם יש בו פגמים או צדדים שליליים? אני חושב שלא.
בעצם כן. אפשר להשיג אותו בעיקר באיסלנד (ובנורבגיה).
ועוד המלצה למי שנפשו ממש חפצה בדברי מתיקה ברמה בינלאומית. קצת מחוץ למרכז העיר (GPS יעזור), בסוג של אזור מסחר ותעשייה, נמצאת קונדיטוריה שמוכרת דברי מאפה, ובה גם מחלקה קטנה של מעדנים מאיסלנד ומהעולם, וחלק שמוקדש לשוקולטייר איסלנדי מהולל (כך נטען באתר האינטרנט שלו).
Mosfellsbakarí Háaleitisbraut 58-60
108 Reykjavík
שעות פתיחה: אמצע השבוע: 07:30-18:00, בסוף השבוע 08:00-16:00
מתכון: וולקנו שוקולד
ברוח האיסלנדית שנחה עלי, ואחרי שעמדנו למרגלות הר הגעש ששיתק את אירופה לפני שנה (ואחרי שלמדתי איך לבטא את שמו - Eyjafjallajökull - אייפייאטייאיוקוטל), ואחרי שבכל מקום הזהירו אותנו משלושה הרי געש שהאיסלנדים יודעים שמתישהו בקרוב הם עומדים להתפרץ (אבל זה גם יכול לקחת שנה), החלטתי שאמנם לא ראיתי לבה חמה פורצת מהאדמה, אבל לפחות אני יכול להכין קינוח וולקנו שוקולד.
מרכיבים (8 כלי הגשה אישיים)
3 ביצים
3חלמונים
135 גרם (1/2 כוס ועוד 3 כפות) סוכר
150 גרם חמאה ועוד קצת להברשה
150 גרם שוקולד מריר שבור לחתיכות קטנות
50 גרם (1/3 כוס) קמח
30 גרם שוקולד לבן
כ-4 כפות קקאו לבזיקה
אופן ההכנה
1. מחממים את התנור ל-180 מעלות.
2. ממיסים קצת חמאה בקערה, ומברישים את דפנות ותחתית הכלים האישיים היטב. בוזקים אבקת קקאו בתוך הכלים, כך שכל פנים הכלי יהיה מאובק בקקאו.
3. בקערת מיקסר שמים את הביצים, החלמונים והסוכר. מקציפים במהירות בינונית עד שהתערובת תפוחה ואוורירית (כ-10 דקות). בינתיים ממיסים את החמאה במיקרוגל, ומוסיפים
4. את השוקולד המריר. מחזירים למיקרוגל, וממיסים בהדרגה: מחממים 20 שניות, מערבבים - וחוזרים על הפעולות עד שהשוקולד נמס לגמרי.
5. מנמיכים את מהירות המיקסר. מוסיפים בהדרגה את תערובת החמאה והשוקולד ומעבדים עד שהתערובת אחידה.
6. מקפלים את הקמח לתוך התערובת, רק עד שהתערובת אחידה.
7. מחלקים את התערובת בין הכלים האישיים, וממלאים רק עד לכ-3/4 מגובה הכלי (הקינוח יתפח בזמן האפייה).
8. מטביעים קוביית שוקולד לבן חצויה לשניים במרכז כל כלי אישי.
9. בשלב זה אפשר לשמור את הוולקנו במקרר עד האפייה (אבל חשוב לכסות היטב).
10. אופים כ-11 דקות, עד שהצדדים יציבים, למעלה נוצר קרום יבש, אבל מרכז כל קינוח קצת רוטט. כדאי לאפות קודם כלי אחד ולהוציאו מהתנור לאחר 11 דקות. אם המרכז רטוב מדי, צריך להוסיף דקה - ואם המרכז יציב מדי, להפחית דקה. יש שוני גדול בין תנורים שונים.
11. מצננים כחמש דקות, והופכים כל כלי על צלחת הגשה. כדאי להגיש עם גלידת וניל (האיסלנדים גם היו מעמיסים קצפת...)
