מאז שאני גרה בפריז כל העולם יותר קרוב אלי. אפשרויות הטיול רבות - צריך רק לבחור יעד, לשים על המפה את המקל של גבי ודבי ולהמתין לאפקט הפלאש המהמם של אולפני הטלוויזיה החינוכית. מקסימום, אם זה לא עובד – לוקחים מטוס ותוך שעה נמצאים במדינה אחרת.
כשהגיעה חופשת שבועות החלטתי לנסוע לברצלונה – העיר של קבוצת הכדורגל הטובה בעולם. אין לי כל כוונה להמליץ שוב על פארק גואל או על שוק לה בוקריה - יש מספיק מדריכי טיולים שעוסקים בהם בצורה נרחבת. אני רוצה לכתוב על ברצלונה מנקודת מבט מעט שונה, של ישראלית שחיה בפריז ומתעניינת בעיקר באוכל - בפטיסרי, בשוקולטרי, בשווקים וכדומה.
אחד הדברים הכיפיים ביותר בחופשה שלי בברצלונה היה ההפנמה האמיתית של עיקרון הגבולות החופשיים של האיחוד האירופי. טסתם פעם בלי דרכון - לא לאילת או לקריית שמונה, אלא למדינה אחרת? הטיסות בתוך אירופה הן בעצם אוטובוס מעופף. אין צורך בדרכון, אלא רק בתעודה מזהה, אין צורך לשבת ארבע שעות ויותר בכיסא ובעיקר אין צורך להכין את הנפש למתקפה.
האירופאים לא שמעו על עצבים בזמן עמידה בתור, לא שמעו על עיקרון ה"מגיע לי" ועדיין לא הגיעה אליהם תופעת ה"חבר שלי שמר לי את התור". הכל פשוט, שקט ונעים. כולם מבינים שמקום יהיה להם, שליעד הם יגיעו ושהמאפינס עם הקפה של סטארבקס יוצע להם למכירה בטיסות החברה הכתומה והזולה. כבר פתיח מצוין לחופשה שלי.
נוחתים בברצלונה. א' הזהיר אותי ש"ברצלונה זה כמו תל אביב", וכמה שזה נכון. כבר במעבר בין שדה התעופה לתחנת הרכבת, אפילו שמדובר במעבר מקורה לגמרי, מרגישים את הלחות המאפיינת מקומות השוכנים על חוף ים. כישראלית שהגיעה מהלחות אל פריז היבשה יחסית, שכחתי כבר מה זה אגלי זיעה שמתחילים לזלוג להם. אז נזכרתי.
אל ברצלונה הגעתי ללא ציפיות גבוהות בתחום הפטיסרי, בולנז'רי ושוקולטרי. לפני הנסיעה התעניינתי בפורומים הרלוונטיים וביקשתי מהמומחים קצת מידע על התעשייה הזאת בעיר הספרדית. התשובות היו די זהות: אל תצפי לכלום. אז הנמכתי ציפיות, אבל הייתי בטוחה שממש כמו קולומבוס, אגלה דברים חדשים.
מה אומר לכם, המראות החזירו אותי אל שנות ה-80 בקונדיטוריות בשכונת הדר בחיפה, ואל חנויות ה"קנדי" למיניהן שהחלו צצות בקניוני ארץ הקודש בשנות ה-90. אין לי מושג היכן מיוצרים כל המתוקים האלה, צבועים בצבעי מאכל בוהקים, עשויים גומי משובח או מתיימרים להיות שוקולדים עמידים בחום השוק. אני מעריכה שבסין, כמו כל דבר כמעט בימינו.
נכון, לא הייתי בכל הרחובות בעיר, לא הייתי אפילו בחלק גדול מהם, אבל הייתי במספיק אזורים כדי להבין שבברצלונה תחום הפטיסרי-בולנז'רי איננו גולת הכותרת. ברור לי שקיימים מקומות, וברור לי שלא את הכל ראיתי, אבל די במה שראיתי כדי להבין שבניגוד לפריז, בברצלונה אין חוק לא כתוב שאומר כי בכל כמה צעדים תפגוש עוגות או בגט. נתקלתי מדי פעם במאפיות שאפשר למצוא בהן דמיון כלשהו לבולנז'רי הצרפתית, אבל התאכזבתי מהמגוון ומהאיכות.
לעומת זאת, בתחום הפטיסרי ברצלונה ממש מאחור, ורוב המקומות שבהם נתקלתי הזכירו לי קונדיטוריות עתיקות מאוד בישראל, סטייל אלה שאפשר למצוא בהן עוגיות פרח עם ריבה, אוזני פיל גדולות וכמה עוגות קרם בוויטרינה. אלופה בכדורגל, אבל ממש לא בעוגות.
אני אוהבת שווקים. ממש אוהבת שווקים. כשאני מבקרת במקום חדש אני תמיד מקפידה לפקוד את השווקים והסופרמרקטים המקומיים. סיור בין הדוכנים או המדפים יכול ללמד המון על התוצרת המקומית ועל ההרגלים של המקומיים.
על לה בוקריה, השוק הגדול של ברצלונה, שמעתי כמובן הרבה - כמה הוא מדהים ומיוחד ואיזה שפע של סחורה יש בו. ובכן: השוק אמנם מקסים ואני יכולה להבין למה הוא מושך כל כך הרבה אנשים, אבל החוויה של שוק מקומי לא כל כך מורגשת בו. הוא פשוט תיירותי לחלוטין וכמעט שאין בו לקוחות מקומיים. כמובן שאם רוב הקונים הם תיירים, גם הסחורה הנמכרת היא בהתאם - ממתקים צבעוניים במשקל, שוקולדים בערימות (ממש חטא אמיתי מבחינת האופן שבו שוקולד אמור להיות שמור ומוצג) שלא ברור כיצד הם עומדים בתנאי הלחות והחום של ברסה, קופסאות פלסטיק שבהן חתיכות של פירות ומזלג קטן לאכילתם, מיצי פירות בצבעים זוהרים (איך אפשר לחשוב שאין בפנים צבעי מאכל?) ועוד ועוד תוצרת שאינה נמכרת בצורתה הגולמית והטבעית, הכל כך אופיינית לשווקים.
אז נכון, השוק מרהיב, צבעוני וגורם לך לרצות להסתובב בו עוד ועוד - אבל תחושת מלכודת התיירים המלווה אותך במשך כל זמן הסיור בו די חזקה.
למרות שליטת התיירים בלה בוקריה, הופתעתי לגלות שיש בו הרבה איים של מקומיים אשר פוקדים את ברי הטאפאס הפזורים בו. ואם בר טאפאס עמוס במקומיים, אפשר בהחלט לסמוך על כך ששווה לעמוד ולהמתין עד שיתפנה מקום. בכל בר בשוק מוגשים עשרות סוגים של טאפאסים, הנמכרים במחירים נמוכים משמעותית מאלה של מסעדות הטאפאס הפזורות לאורך הרמבלה – השדרה הראשית של העיר.
אגב, ספרדי מקומי אמר לי שהתיירים לא מבינים שארוחת טאפאס הרבה יותר יקרה מארוחה רגילה וגדולה במסעדה, ובחישוב מהיר זה נכון. בבר טאפאס שממוקם על הרמבלה נמכרת צלוחית קטנה בכ-7 יורו - בהחלט הרבה ל-50 גרם של סלט יווני או 4 ראשים של ארטישוק. לעומת זאת, בשוק עצמו, המחירים נמוכים יותר, לפעמים אפילו באופן משמעותי. בכל מקרה, החוויה הטאפאסאית מומלצת מאוד - ואם כבר, אז בשוק.
חיפשתי לי איזה ערך מוסף קולינרי, כי אני מאמינה שבכל מקום אפשר למצוא כזה. פירות ים הם לא בדיוק כוס התה שלי, אבל לפי מה שראיתי ברצלונה היא חגיגה לאלה שכן אוהבים לאכול שרצים. הטאפאסים נכנסים גם הם לסעיף הזה, וכל אחד יכול למצוא את אלה שיתאימו לו בתוך המגוון הרחב. ויש כמובן גם שפע של פירות.
כמי שמתעניינת במתוקים, חקרתי את הטורון
- המקבילה הספרדית של הנוגט הצרפתי (בכלל, מדובר בממתק שנפוץ במדינות רבות, כשבכל מקום יש לו שם אחר). הטורון עשוי בדרך כלל מדבש, חלבוני ביצים, סוכר ושקדים, ויש לו וריאציות רבות – עם שוקולד, קוקוס ואגוזים שונים. המרקם של הטורון הרך מזכיר חלווה, וזה של הקשה מזכיר בעיקר שצריך לבקר אצל רופא השיניים. רכשתי כמה סוגים כדי לנסות לשלב אותם בעוגות שונות, זה בהחלט יכול להיות מעניין.
זהו, החופשה הסתיימה ובשדה התעופה הטורונים שלי סימנו לבודקת במכשיר השיקוף שצריך לבדוק אותם, כי הם נראו כמו קרם. כשהיא ביקשה שאפתח את המזוודה ואמרה לי "קרמה קרמה" הצגתי לה את קרם הפנים שלי, אבל היא לא היתה מרוצה. לאט לאט הצגתי בפניה את כל תכולת המזוודה שלי ובסוף, כשהגענו לטורון, היא עשתה סימן של "אה, טורון? זה בסדר". אם לה זה בסדר, אז בטח שגם לי.
