"את כבר לא רואה אותי יותר", האיש שנשבע כי בחר בי לנצח נצחים הביט בי והאשים. טוב, האמת היא שאחרי כמעט חצי יובל ביחד, הלב כבר לא מזנק מקומת המרתף לפסגת הפנטהאוז בכל פעם שהוא נכנס הביתה אחרי עוד יום בג'ונגל האורבני, אבל הפעם יש לו קייס מנצח וגם כתובת למשלוח התלונה: מדינת פייסבוק.
"איך שאני לא מנסה לתפוס את המבט שלך, הוא בדבר הזה", החווה לעומת אויבו הגדול ביותר – הסמארטפון. "כבר אי אפשר לדבר איתך כי את רק מהנהנת ושוב חוזרת להתפוצץ מצחוק מול בדיחה שרק את רואה; אי אפשר אפילו לריב איתך, כי אני קולט איך את רוצה שהוויכוח כבר ייגמר, כדי שתוכלי לחזור לקיר שלך. ישבת פעם מול עצמך במסעדה או בבית קפה? זה מעליב איך שהעיניים שלך כל הזמן מכוונות לטלפון וגם כשאת יושבת איתנו בסלון – את לא ממש כאן אלא שם".
טוב, אז סיפרתי בפוסט הקודם שאני לא צופה בטלוויזיה, אבל זה לא אומר שאני מושלמת. עם יד על הסמארט - הוא לגמרי צודק. בעיקר מאז התפשט הנגע גם לאזורים שכוללים את המיטה, את השירותים ואת המכונית המשפחתית. היכן שלא תתפסו אותי, תגלו שהראש שלי מוטה בזווית של 60 מעלות לכיוון הברכיים (אגב, רופאים אורטופדיים כבר מזהים מגמה גלובלית של "עורף סמארטפון", כמו "מרפק טניס", נטייה שנוצרה כתוצאה מההטיה הקבועה של הראש כלפי הברכיים, בזווית המאפשרת מבט במסך כף היד). החברים שלנו מתנים את הפגישות בימי חמישי בכך שהטלפון נשאר בתיק; לארוחות הערב בשישי עם ההורים אני מתבקשת להגיע בלי האינפוזיה, כמו שקוראים למכשיר אצלנו, ולו היה תלוי הדבר בחבריי או בבני משפחתי, היה הטאץ' החתיך הזה מבלה את שארית ימיו בפריזר, בין השעועית הירוקה לשניצלים הקפואים. למזלי, אני שומרת עליו קרוב לחזה ואפילו ישנה איתו בלילה. הטרטורים התכופים של ההתראות פשוט עוזרים לי להירדם – סופרת אותם במקום לספור כבשים או עבירות קלות.
תרגיעו. זה לא שאני כל הזמן מעלה סטטוסים סוחפים כמו של יסמין לוי; מחכימים כמו של גדעון עמיחי; פיוטיים כמו של איריס אליה-כהן; מצחיקים בטירוף כמו של איריס בוקר ושל עמיר שינקמן; המוניים כמו של סטטוסים מצייצים; גלובליים כמו של שלמה פפירבלט; צבעוניים כמו של מיקי בוגנים; מחודדים כמו של דקל בנו; רוחניים כמו של מור אסאלאו מדויקים כמו של בן כספית – אבל הבנתם את הכיוון. את כולם אני קוראת. כל הזמן. באדיקות של מתפלל בכנסייה בדרום ארצות הברית והכל באשמת ההרגל המגונה הזה שלי – להיעצר על כל מה שיש לו צורה של אותיות – על האחורה של הקורנפלקס, על השלטים הזזים בשדה התעופה, על הלמטה של הקומקום החדש (זה כתוב בקוריאנית, למען השם!)
אז כשיש כל כך הרבה מילים של כל כך הרבה אנשים מסקרנים (שלא לדבר על חברים שחיים מעבר לים ושלבי קרוע מגעגועים אליהם) ושמתפרצים בעקביות לתוך מסך אינטימי ואישי שרחוק ממני מרחק נגיעה – מה נראה לכם? שהסקרנות לא תהרוג את החתול? וגם קצת את הרזומה הזוגי-משפחתי שלי?
העניין הוא שאני לא לבד.
נתונים סטטיסטיים מראים כי הישראלים מתחרים על אליפות העולם בשריפת זמן ברשת החברתית: 94% מבין הגולשים הישראלים רשומים בפייסבוק או ברשת חברתית מתחרה וזמן הגלישה הממוצע באתר הוא 12 שעות שבועיות, פי שניים מהממוצע העולמי.
ועדיין לא דיברנו על מחולל ההשוואה המסוכן שמתלווה להצצה לחייהם של אחרים - קוראים לזה "השוואה חברתית מאדירה" או "תמונת מציאות מוגזמת" (ועל כך באחד הפוסטים הקרובים).
אני, שמקטרת כל הזמן שאין לי זמן; אני, שהפכתי את המירוץ אחרי הזמן ואת חקירת ניהול הזמן לסוג של שליחות, שלא לומר אובססיה, מבזבזת בסופו של דבר כל כך הרבה זמן בפייסבוק? אני, שבכלל הכרזתי בארוגנטיות מוחלטת כאשר מיטב חבריי כבר נשבו בטפרי הטורף, ש"פייסבוק זה ממש לא בשבילי. יש לי מספיק חברים ומה זה השטויות האלה"?
כן, אז אני. קוראים לי ענת ובמקום לראות טלוויזיה אני קוראת אתכם בפייסבוק.
האמת היא שרק אתם יכולים לעזור לי. אולי פשוט תתחילו להעלות דברים משעממים?
