שעת התה של חמש אחר הצהרים הייתה באופן מסורתי מוסד מקודש בממלכה הבריטית ולא רק בקרב שכבת האצולה. עד שהגיעה הטלוויזיה.

  (צילום: shutterstock)

במוזיאון לתולדות התה באנגליה אוהבים לספר את האגדה על איך הרגה הפסקת הפרסומות את החליטה.

   (צילום: thinkstock)
(צילום: thinkstock)

לכבוד טקס התה היומי, נהגו עשרות דורות של אנגלים להתכנס בשעת אחר הצהרים הקבועה ולהתמסר להכנת החליטה המסורתית: מקופסאות הפח המצוירות נמדדה הכמות המדויקת של תפזורת העלים המשובחת. מים שהורתחו פעמיים נמזגו במתינות אל קומקומים מעוצבים בקפידה והנוזל הענברי נעזב לנפשו למשך דקות ארוכות של מיצוי והתהוות. את התוצאה לגמו באיטיות, ביניקות קצובות ומדודות.

  (צילום: shutterstock)

על אף שהתהליך גבה דקות ארוכות של המתנה והשהייה, אף אחד לא חשב אז להחישו או חלילה לקרוא תיגר על משך הכנתו, עד אשר נכנסה הטלוויזיה אל הבתים, אי שם בשנות ה-30 של המאה ה-20 והפכה את הסמובר על פיו.

כאשר אל שגרת החיים המתונה נורו מקבצי פרסומות מדודים, נחרדו האנגלים לגלות שהפסקת פרסומות אינה זמן מספיק ארוך על מנת לחלוט את התה באופן המקובל עד כה ועברו לשקיות. התוצאה, מסבירים במוזיאון לתולדות התה, מהירה, רדודה ואינה ראויה ללגימה.

אז נכון שלו רובנו היינו נאלצים לבחור בין האופציה ללגום עד סוף ימינו תה מבושל ואיטי, לבין הסיכוי שלא נדע טלוויזיה בריטית משובחת מהי, נראה שתערובות העלים היו מפסידות בנוק-אאוט, אבל אין ספק שהזאפינג המטורף של החיים הרג את חליטת התה שלנו.

  (צילום: shutterstock)

והנה וידוי: קוראים לי ענת ואני לא רואה טלוויזיה. בכלל. אף פעם. גם לא כאשר יש מרתון אבודים / חטופים / חטובים (מחקו את המיותר כי אין לי באמת מושג האם התוכניות הללו קיימות או שסתם שמעתי את שמותיהן במסדרונות המערכת).

למעשה, אין שום סיכוי שבעולם שתתפסו אותי מתרווחת באופן עצמוני על הספה ומחפשת את השלט כדי להדליק את הקופסה המוזרה הזו בקצה הסלון. כאשר אני כן צריכה להפעיל את המכשיר המיותר (בעיתות מלחמה או אם אמא שלי מתקשרת ואומרת "תראי, תראי, משהו מעניין"), אני קוראת לאחד הילדים שילחצו על השלט (כבר קרה שניסיתי להדליק את הטלוויזיה בעזרת השלט של המזגן. היא קיבלה חום), והם מצדם נאנחים ומגחכים על האמא שלהם ומכנים אותי "נכה טכנולוגית".

  (צילום: shutterstock)

בני המשפחה שלי יודעים שאם הם רוצים לגרום לי מוות איטי בייסורים, הם רק צריכים להושיב אותי מול המסך ולבקש ממני לזפזפ. זה כמעט כמו להצניח אותי בערבות הג'ונגלים בברזיל ולבקש ממני למצוא את דרכי החוצה. נטולת מצפן או גוגל מאפ, אין לי שום מושג מה משודר היכן, אני לא מבחינה באיזו תחנה בוכים לתוך סיר ממולאים ובאיזה ערוץ מפשיטים קורבנות אופנה מול המצלמה. זה גם לא ממש מעניין אותי, כל החיים של אחרים האלה שמוזרקים באונס אל תוך המוח הרווי לעייפה שלנו. הדבר היחידי, אגב, שכן מושיב אותי פעם ברבעון מול המסך זה איזה פרק עתיק של סיינפלד שפתאום משודר בפעם האלף ולכן גם שמחתי לגלות בשבוע שעבר שהסדרה היחידה שאני מזהה את שמות דמויותיה ואף יודעת לצטט אנקדוטות נבחרות מתוכה, זכתה בתואר הסיטקום הטוב של כל הזמנים (אם כבר לבזבז זמן, אז על הטובה ביותר).

תגידי, ובצדק אולי, "את מפסידה. יש דברים מדהימים בטלוויזיה". אני יודעת. זו לא בחירה מושלמת, אבל זו בחירה שחייבים לעשות כאשר יש לנו רק 24 שעות ביממה ורובן מוקדשות לדברים שחייבים / צריכים / מחוייבים לעשות.

וזו הבחירה שאני עשיתי, כבר די מזמן. אני שלמה איתה ולא מרגישה שהמחיר שאני משלמת יקר מדי. היה לי הרבה יותר קשה להתנתק ממסך המחשב או הסמארטפון למשל או לוותר על קריאת ספרים או סתם על בהייה מהחלון.

ומה תעשו בזמן שלא תראו טלוויזיה?

תעשו מדיטציה (אל תצחקו. זה משפר את תפקוד המוח).

  (צילום: shutterstock)

תקשיבו להרצאה של טד (השבוע, אגב, התקיים מודל ישראלי של הרצאות טד, בירושלים).

כנסו לאחד החדרים הריקים בבית (כי כולם הרי מול הטלוויזיה), שימו מוזיקה ותרקדו (זה מה שאני עושה לפעמים, כשאני עוברת בסלון הלוך ושוב ואין עם מי לדבר, כי הראש של כולם במסך).

דברו עם חברה רחוקה בסקייפ או עם קרובה בבית קפה, תקראו, תכתבו, תלכו לרוץ, לצעוד, לבנות מגדלים בים או שסתם, תשרפו את הזמן בסמארטפון או מול המחשב, כמוני, ממש ברגע זה.