בלבי עדיין טיילו המילים היפות של התפילה שחיברה הרבה תמר דובדבני:
"אנא אלוהים
כמו הלחם הנמס במים, כמו עלי השלכת הנושרים בסתיו
המס מלפניי, השר מעליי,
את הכאבים ואת הכישלונות של השנה החולפת".
חשבון נפש? בהליכה
כמו שכבר כתבתי כאן, אני הסמכות הרוחנית-דתית בבית שלנו וזה מינוי לא פשוט. הטבות מהרבנות אין, דילמות והתלבטויות יש: איך נציין את החג? עם אילו תכנים אנחנו מזדהים ואיך להעביר אותם לקטנים?
התקשרתי לחיה רואן-בקר, הרבה של הקהילה הקונסרבטיבית רמות ציון בירושלים, כדי לשמוע ממנה לאילו תכנים היא מתחברת. נקודת המבט שלה עניינה אותי, כי היא גם מובילה רוחנית – כרבה – וגם שותפה בקהילה קטנה משל עצמה, כבת זוג ואמא לשלוש בנות (תינוק רביעי בדרך).
"מבחינתי חגי תשרי זה הזמן לחדש", היא אומרת. "יש מסורת לא יהודית של New Year Resolutions - זה בדיוק מה שאנחנו עושים: חשבון נפש, להסתכל אחורה, מה לא עבד השנה.
"מסורת משפחתית שלנו ביום כיפור, שהיתה במשפחה שגדלתי בה ועברה למשפחה שאני הקמתי, מתקיימת בדרך לבית הכנסת. בהליכה הזאת כל אחד עושה תורות והולך בזוג עם מישהו מהמשפחה. מתחלפים כמה פעמים בדרך ולכל אחד יש כמה דקות עם כל אחד אחר לבקש סליחה.
"הרבה פעמים אנחנו מבקשים את אותן סליחות: 'סליחה שצעקתי', 'סליחה שלא הקשבתי'. בכל זאת, יש משהו חשוב בזה שלא מתייאשים מלנסות להשתפר.
"יש משפט באנגלית: המשפחה היא המקום שבו אתה מקבל את היחס הכי טוב ומתלונן הכי הרבה. לפעמים אנחנו מנצלים את בני המשפחה שלנו לכל מיני צרכים לא פיירים. נורא חשוב שיהיה את הזמן לחשוב על זה, גם אם את לא מצליחה לשנות את הדברים מהקצה אל הקצה. להחליט עם עצמך להשתפר זה לא מספיק. להוציא את זה החוצה זה יותר מחייב".
"אמא, אמרת שאת לא רוצה לכעוס"
עמדתי עם הילדים ליד המים. היתה בהם זרימה קלה, מישהו סיפר שראש העיר שחה בנחל כדי להראות עד כמה הירקון נקי. חיברתי את התשליך לרעיון של הרבה חיה: הזכרתי לקטנים שאנחנו רוצים להשאיר מאחורינו התנהגויות שאנחנו לא אוהבים וגם לבקש עליהן סליחה. "אני רוצה שבשנה החדשה תהיה לי יותר סבלנות אליכם", אמרתי. "אני מקווה להקשיב לכם יותר ולכעוס קצת פחות".
זה יתרון גדול שהילדים קטנים: הם עוד בשלב קדם מבוכה. עוד אין להם "אויש, אמא, את חופרת". הם רק הסתכלו בי קצת ואחר כך חזרו לנחל.
נכון שלפעמים אנחנו מנצלים את בני המשפחה שלנו, להוציא עצבים שלא קשורים אליהם בכלל, לתרץ קריירה מדשדשת, להסתיר את החולשות שלנו. זה באמת לא פייר. הלוואי שאעשה את זה קצת פחות בשנה הקרובה.
יומיים אחר כך, כשהתרגזתי על הילדים על משהו, הבכירה הזכירה לי: "אמא, אמרת שאת לא רוצה לכעוס". חייכתי לעצמי חיוך קטן וחשבתי, חיה צדקה. יש יתרון בהתחייבות שנאמרת בקול רם.
אלוהיי ואלוהי אבותיי ואימותיי,
סלח לכל חטאיי,
והשלך ופזר
למצולות הים, לרוח הנישאת
את כל מעשיי הרעים.
(תמר דובדבני)
חג שמח.
