יש לי בן זוג כזה. מסיבות לא ברורות הוא כמעט ולא זוכר את ילדותו ונעוריו ("אלצהיימר נעורים", הוא קורא לזה). החסד של אי הזכרון מאפשר לו לזרום בטבעיות לתפקידו כאבא, כולל לא להרשות, להתעקש על ולאיים.
הרגשתי שנוזפים בי ואני לא מבינה למה
גם אני רוצה לפעמים לעשות את זה ,אבל הזכרונות מפריעים לי. זוכרת היטב איך הבטחתי לעצמי שכשאהיה אמא תמיד ארשה לבת שלי הכל. זה היה הניסוח: הכל. זו החלטה בלתי אפשרית, ברור. אבל זה לא פותר את העניין כי אני זוכרת גם רגעים מאוד ספציפים.
למשל את המחלוקת המהותית על ההזדרזות: בכל פעם שהיה צריך לעשות משהו שדורש התארגנות, כמו לצאת מהבית בבוקר או להיכנס למקלחת בערב, ההורים שלי היו מאוד לא מרוצים ממני. נו כבר! הם היו דוחקים בי, למה את כל כך איטית, היו נאנחים ובסוף ממש מתעצבנים: בלי משחקים עכשיו, לגמור לאכול! להוריד בגדים ולהיכנס למקלחת!
הבעיה היא שאני זוכרת לא רק את מה שהם אמרו. אני זוכרת היטב גם מה אני הרגשתי. הרגשתי שנוזפים בי ואני לא מבינה בדיוק למה, שדוחקים בי ומתרגזים, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר כדי שיהיו יותר מרוצים ממני.
אני זוכרת את זה ממש מעולה וזו הבעיה: בחודשים האחרונים, ככל שהילדים שלי קצת גדלים, אני מצפה מהם לקצת יותר ברגעי ההתארגנות וזה נגמר בדרך כלל באכזבה. אני בטוחה שאת הילדה היחידה בגן שאמא גורבת לה גרביים, אני אומרת בכעס ובו זמנית זוכרת את עצמי, ילדה קטנה בבוקר, אמא כועסת עליה ודורשת ממנה להתפקס והיא פשוט לא מבינה מה רוצים ממנה.
(אה, וכדי לגרום לי להרגיש אפילו יותר גרוע, שכנתי הבלוגרית מלי גרין מספרת על שלושה סבבים אפקטיביים של שחרור 11 ילדיםבכל בוקר. אולי זה סייתא דשמייא).
מי מחפש לחלות בדלקת ריאות?
או הבגדים. כשגדלתי על הכרמל אמא שלי חשבה שצריך כל הזמן להתלבש חם. גם באוגוסט ללבוש גופייה היה קצת התגרות בגורל (ולצאת מהמקלחת עם ראש רטוב – טוב, מי שמחפש לחלות בדלקת ריאות אין הרבה מה לעשות איתו).
אבל אני זוכרת כמה רציתי ללבוש כותונת קלה גם בחורף; לצאת למסיבת כיתה למרות שהייתי מצוננת; להיפטר כבר מהמעיל. היום יש לי ילדונת חמודה שלא רוצה מעיל גם כשבחוץ גשם וקר. אני זוכרת היטב את ההרגשה הזו, שמישהו אחר קובע לך מה תלבשי ואת לא רוצה, פשוט לא! אבל היום אני האמא ופתאום אני מבינה שזה באמת לא סביר שהיא תצא מהבית עם טי שירט דקיקה רק כי לא בא לה על הסירבול.
מרבה אישיות מרבה דאגה
וזה הקושי: שתיהן חיות בתוכי בצורה עזה, האמא שרוצה לנהוג באחריות והילדה שלא רוצה שיסרבלו לה את החיים. האמא שאומרת 'לא' והילדה שלא מבינה למה דורכים על הרצונות שלה. זה קצת כמו להיות בפיצול אישיות (הפרעה שבאמת צריך לקרוא לה "אישיות מרובה"), אבל האישיויות השונות (עורך תוכנת ה-word מסמן לי שיש במילה הזו משהו לא תקין. ובכן ידידי הרובוטי, כשכותבים על ההתנהגות האנושית יש הרבה חריגות מהתוכנה שכתבו לך) – הן חיות בתוכי במקביל ובו זמנית. עכשיו נסו להציג עמדה הורית איתנה בתנאים כאלה.
