יותר מדי (1)
על הרצפה בסלון המרווח נפרשה מחצלת ועליה ישבו כ-15 קטנטנים. לפניהם היתה מפעילה בשמלת טול ורודה (שזה נגיד חגיגי), מאחוריה קיר תפאורה (שזה נגיד מושקע) ועל ראשה מיקרופון בסגנון מדונה. מיקרופון! בתוך דירה! בפני 15 קטנטנים!
תנמיכי, אותתנו לה. תחלישי, ביקשנו. היא נגעה באופן סמלי במכשיר ההגברה.
ההופעה היתה בקול רם מאוד, מדי, על גבול ההפרעה. מערכת ההגברה שלחה את השירים והסיפורים גבוה מעל הראש של הילדים במקום להגיע אליהם, לגובה העיניים והלב. הם קיבלו פעילות אינטימית כמו, לא יודעת. נאום של ביבי בפריים טיים.
חייבת להשיג את הוורוד המנצנץ הזה
אורנה פיטוסי
26.10 26.10.2011, 21:0622 תגובות
לכתבה המלאה
יותר מדי (2)
אורנה פיטוסי
26.10 26.10.2011, 21:0622 תגובות לכתבה המלאהחתן יום ההולדת, בן שלוש, היה מבוהל בעליל מכל האירוע. בתגובה לילדים, להורים, למפעילה ולהצגה הוא פרץ בבכי מר וסירב להירגע.
ההצגה עצמה היתה עיבוד של סיפור היפה והחיה. נחמד, לא מתאים בכלל לגיל שלוש. כאשר היא ניסתה לסחוט השתתפות כלשהי מהילדים הם בהו בה בשתיקה. תגידו, בגיל הזה לא מספיק להזמין את סבתא וסבא ולזלול עוגת יום הולדת? ובלי דף אכיל עם ציור של דורה, בבקשה. לא כל מה שכתוב עליו "אכיל" צריך באמת לתת לילדים.
יותר מדי (3)
החלק המוצלח ביותר במסיבה היה אחרי הפסקת האוכל (מינון הממתקים היה מתון – התרשמתי). ידידת משפחה הופיעה עם גיטרה בשירי יום הולדת. בלי פלייבק השירים והכוונה שמאחוריהם נשמעו אמיתיים. לסיום היא קראה לילדים לגשת אליה ולברך את חתן השמחה. הילדים שהוזמנו לעסו את המיקרופון. זה היה חמוד, כמובן, אבל זו גם היתה הוכחה נוספת שזה פשוט לא מתאים לגילם.
פחות מדי
החלק הכי מעצבן חיכה לסוף: שקית היומהולדת, כמובן.
בזה אחר זה שלו הילדים מהשקית את הצעצועים, כל אחד עלוב ואפסי יותר מחברו: בלון דקיק שהתנפח לגודל קטנטן והתפוצץ מיד; לוח ציור מגנטי קטן שאי אפשר היה לצייר עליו אפילו קו; פאזל זערורי על קרטון שילד בן שלוש לא יכול לעשות איתו הרבה. בעצם השקית ותכולתה היו יכולים להיזרק כמו שהם מיד לפח.
זה לא שחסרים לילדים שלי צעצועים, האכזבה לא היתה על הרקע הזה. זה המסר של צריכה מיותרת, של קנייה כדי לזרוק לפח, של נתינה בלי תשומת לב, רק בשביל לסמן איקס על השורה "שקיות יום הולדת" ברשימת המשימות. אני מנסה ללמד את הילדים שלי שלחפצים יש ערך ושבזבוז זה רע; כאן הם קיבלו בדיוק את השיעור ההפוך.
אני בטוחה שמבחינת השקעה כספית ההורים לא חסכו. ברור גם שהיה להם חשוב לשמח את בנם האהוב. הם רק התבלבלו בין רצון להעניק לבין מה שמתאים לו ולאירוע; בחברה שבה יותר מדי זה לא מספיק, קשה להאשים אותם.
מדונה שרה על עולם חומרני ובזה לנערים רומנטיים ורגשניים בלי כרטיסי אשראי; אבל נדמה לי שאצלה זה היה אירוני.
