ההיערכות לקראת יום הולדתה המתקרב של אחת מבנותיי, החזירה אותי בזכרונותיי לתקופה אחרת, רחוקה מרחק שנות אור. תקופה הרבה פחות זוהרת, הרבה פחות משופעת, הרבה יותר מצומצמת. תקופה שלימדה אותי לתת הכל, קודם כל, לפני הכל, לבנותיי.
כל כך רציתי לחגוג לה יום הולדת הכי שמח וורוד עם המון מתנות ועוגת שתי קומות מצופה בצק סוכר ובובת נסיכה ניצבת בטבורה, וניירות צבעוניים ובוהקים משתלשלים מהחלון הגדול שבסלון, עוברים דרך הנברשת הגדולה שבמרכזו, עד למעקה העץ בקצה השני. ללפף את השארית לאורך העמוד. לשבץ בקירות בלונים צבעוניים כמו יהלומים בשמלת כלה. להגיש לכל ילד פרוסת עוגה על גבי מפית עם נסיכות מצוירות. לעטר את שערה הארוך והיפה בכתר מנצנץ ולראות אותה מאושרת כשנעשה לחיים בכוסות קלקר של יום הולדת.
צילום: אורנה פיטוסי
עמדתי ליד המדפים שבחנות. המטבעות המועטים שבארנק קרקשו כמו בטן מקרקרת. ריקה.
חישבתי, הפכתי וחישבתי שוב. לא מספיק. ויתרתי על זה וויתרתי גם על ההוא, והוצאתי מוצרים צבעוניים מהסל והכנסתי לבנים, פשוטים, וכך שוב ושוב. בסופו של יום השפלתי מבט אל הפשרות החיוורות, הנלעגות, המוטלות בסל. גוש גדול של עליבות התנחל על הלב ואיים לטפס אל הגרון ומשם אל העיניים.
הנחתי את הסל על רצפת החנות, מלמלתי סליחה. תודה. ויצאתי.
הדרך הביתה מעולם לא הייתה כה מהירה.
נכנסתי לחדר, פתחתי בכוח את מגירת התכשיטים. שלוש קופסאות הקיאו את תוכנן המוזהב על המיטה.
בבהילות של פורץ, הכנסתי שרשראות, טבעות וצמידים לתוך שקית סנדביצ'ים שקופה.
ושרשרת אחת, מתנה מחבר מתקופת הצבא. הרמתי אל מול עיני, נפרדתי ממנה, ממנו, מהזיכרונות.
היה שלום בחור. היי שלום שרשרת. יש לך יעוד עכשיו: לשמח ילדה אחת. יקרה מכול.
אלו שהיו של איא וסבתא, ניצלו מהסלקציה והוחזרו לקופסא.
כשאל גופי מוצמד התיק עם שקית הזיכרונות, שקית העצב והשמחה, שקית האובדן והרווח, עברתי בין חנויות התכשיטים באלנבי.
במבט קהה כשל נרקומן שמוכר את הטלויזיה של אמא שלו, ראיתי איך כל מוכר בוחן וממשמש את רסיסי זיכרונותיי. אומד את ערכם לפי משקל.
פרסי מאושר אחד קרוב לים, זכה. דחסתי לארנק את שש מאות השקלים שנתן לי. לא אמרתי שלום, גם לא זרקתי מבט פרידה.
כששבתי לחנות יום ההולדת, הישרתי מבט אל המוכר. הארנק היה תפוח וגם בית החזה. ידי עברה בין המדפים במהירות כמו הומלס שזכה בלוטו, חוטפת מכל הבא ליד, מעמיסה מתנות של רגע שמחר יקרעו ויושלכו לפח עם כתמי עוגה ומיץ אדום.
היא הייתה יפה ומאושרת, הכתר על ראשה נצנץ, הבית הרהיב בקישוטיו, עוגת שתי הקומות נזללה עד תום, הנסיכה עמדה זקופה, המתנות נפתחו, כוסות קלקר צבעוניות עשו לחיים.
אמא. בת.
