טוקבק 5: "אני נגד לגדל ילדים בעיר. הם עושים פיפי על השיחים בגינה והריח עולה לי אל הדירה. אנשים עם ילדים קטנים יגורו איפשהו מחוץ לעיר במקום שבו לא נצטרך לסבול אותם".
טוקבק 11: "את הפושעת הגדולה ביותר כלפי הילד שלך. אוי אוי אוי, לקחו לילד שלך את הסנדוויץ, ממש רחמים. די עם הפינוק המוגזם הזה... אז לקחו לילד שלך את הסנדוויץ... ככה הוא ילמד לשמור על הדברים שלו".
טוקבק 15: "חוצפה!!! הכלב שלי ועוד הרבה כלבים אחרים עדיפים באלף מונים על "הנסיך" שלך, שיגדל להיות מגלומן שמאוהב בעצמו וחושב שהכל מגיע לו".
טוקבק 208: "למה ש'הנסיכה' שבעטה לי בכיסא כל הטיסה חזרה מרודוס או ה'נסיך' של השכנים שלא מפסיק לצרוח כל לילה או כל נסיך ונסיכה אחרים, לא יעברו לגור מחוץ לעיר או בשטח מוגדר מראש שהכניסה אליו מותרת רק לנסיכים ונסיכות".
מאז שהפכה לאמא, הכלבים הפכו לאויבים שלה, כך טענה אתמול דליה נוימן בפוסט "אל תתנו להם כלבים", שעורר וויכוח גדול ומאות תגובות כעוסות ומתלהמות, כמו הדוגמאות שלמעלה. ורק בינינו, היו גם עוד כמה מאות תגובות פחות מנומסות נגד הכתבה והכותבת שעורכי Xnet נאלצו למחוק.
"תעזבו אותי ואת הכלב שלי"
ליאת בר סתו, כותבת הבלוג רווקה+כלב ועיתונאית, מגיבה לדברים בשם ההולכים על ארבע, בשם אוהבי הכלבים ובשם אלו שעדיין אינם הורים ולדעתה לא צריכים לסבול את הצווחות של ילדיכם בפארק:
הנסיעה ברכבת היתה שקטה ונעימה והכלב היקר שלי שכב לצדי במעבר עם רצועה ומחסום, כפי שהגדירו לנו הנהלים. באחת התחנות עלתה לקרון אמא עם שלושה ילדים והתיישבה מעבר למעבר ממני. התעלמנו מהם, אני והכלב, אבל מבחינתם כלב הוא כנראה לא יצור חי, כי אם אטרקציה שמאפשרת להם קצת חופש מהעוללים שהם הביאו לעולם בלי יכולת להתמודד איתם.
"לכו תשחקו עם הכלב", היא אמרה להם ושלחה את שלושת השדים הקטנים להציק לכלב המסכן שלי. תחנוני לפני אותה אם שתיקח את הילדים שלה בחזרה אליה, מכיוון שהם מפריעים לי ומציקים לכלב, לא עזרו – רק אחרי שהילדה הקטנה שלה דרכה למסכן שלי על הזנב וגרמה לו לנבוח בכאב הם חזרו לאמא – לא לפני. כמובן שהיא התרעמה וצעקה בכל הקרון שזו בושה שנותנים לכלבים לעלות לרכבת.
כן כן, מהיום בו נכנס הכלב לחיי, הורים לילדים הפכו להיות האויב שלי ולצערי הרב, הדוגמא מהרכבת אינה הראשונה. לא אחת אני נתקלת בהורים אשר שולחים את ילדיהם להאכיל, לשחק או ללטף את הכלב שלי כאילו היה רכוש ציבורי, מבלי להתחשב האם זה נעים לכלב, האם הוא אוהב שילדים מסתובבים סביבו או אם לי, הבעלים, זה לא מפריע. הילדים שלכם הם שלכם ולא צריכים להיות בעיה שלי – תרחיקו אותם ממני בבקשה.
וזה עוד המקרה הטוב. אינספור פעמים יצא לי להיתקל בהורים שחושבים שבגלל שהם וה"נסיכים המפונקים" שלהם מתהלכים ברחוב, המקום שייך להם ואם לי ולכלב יוצא לעבור במקרה מולם, הם יגרשו אותנו, יצעקו עלינו וינזפו בי איך אני בכלל מעזה לעבור ברחוב עם הכלב בזמן שהם עוברים שם עם הילדים. נתקלתי גם במקרים בהם ההורים ניסו לבעוט בכלב שלי רק בגלל שהרים את האף בכיוון הכללי של הילדים שלהם.אני מסתובבת ברחוב ומתייחסים אלי כאילו אני פושעת והכלב שלי הוא היצור הכי מסוכן עלי אדמות. ברור לי שיום יבוא וגם לי יהיו ילדים וברור לי שגם אני הייתי ילדה פעם, אבל מטריפים אותי ההורים שחושבים שזה שיש להם ילדים נותן להם את הפריבילגיה להתעלם מהעולם ושכולם צריכים לאהוב את הילדים שלהם.
אם אני יושבת בבית קפה – אני לא מעוניינת לשמוע בכי של תינוקות או שילדים יתרוצצו לי בין הרגליים. כשאני יושבת בגינה עם הכלב שלי – אנחנו לא שם כדי לשעשע את העוללים זבי החותם שלכם. אם הילדים שלכם פוחדים מכלבים – זו הבעיה שלכם ושל החינוך שאתם נותנים להם ולא שלי. תעזבו אותי ואת הכלב שלי לבד!
כמה פעמים הייתי צריכה להילחם עם הורים ולבקש מהם שירחיקו את הילדים שלהם ממני, מהכלב שלי, מהשולחן שלי במסעדה או בבית הקפה. זה אסון שאני רוצה ליהנות מהתקופה בה אני רווקה ללא ילדים ולא לשמוע את הרעש של העוללים שלכם בכל פינה? דעתי הטובה על הילדים לא השתנתה. אלה ההורים שלא יכולים להתנהג באחריות ואני לא מוכנה לשלם את המחיר. לא בזה שיציקו לכלב שלי, לא ברעש בבתי קפה ואפילו לא בזה שהילדים נבהלים מלראות כלב ברחוב בלי שהוא בכלל נשם לכיוונם, מתחילים לבכות ואני צריכה לספוג את הגידופים והצעקות של ההורים.וזהו. למרות שיום אחד יהיו לי ילדים, אני לא רוצה לראות את הילדים שלכם בגינה שלי, לידי או בבית הקפה שלי ולא מחכה לפגוש אותם ברחובות, רועשים, מתרוצצים ולא מתחשבים בעוברים והשבים.
תשמרו אותם לידכם, רחוק ממני ומהכלב שלי ואם קשה לכם לבדר אותם ולטפל בהם לאורך זמן – תזמינו בייביסיטר!
